הלך ההופ נשאר הטריפ

תאריך קובץ: 29 באפריל, 2008

פורטיסהד, "Third" (הליקון, Island)

יש מעט מאוד דברים ששווה לחכות בשבילם 11 שנים. קחו רגע ונסו למנות לעצמכם. ובכל זאת, מאז אלבום האולפן האחרון של פורטיסהד, העולם המשיך להמתין בסבלנות. כמעט מדי שנה נפוצה שמועה שהנה, בשנה הבאה זה קורה. מדי פעם דלפו לאינטרנט גרסאות מזויפות של אותו אלבום מצופה (שהתגלו בסוף כאלבומים מיותרים של הרכבי דור שלישי חקיינים, כמו הוברפוניק, מורצ'יבה וכן הלאה). אולם למרות אפקט ה"זאב זאב", למרות שככל שנקפו השנים נדמה היה שאלבום חדש של פורטיסהד יגיע רק על חמור לבן, למרות שהעולם השתנה, האקלים המוזיקלי התהפך והמילניום התחלף, למרות שנראה שלאף אחד כבר לא אכפת מה עושים טריקי ו(מה שנשאר מ)מאסיב אטאק, למרות כל אלה, המחשבה על אלבום חדש של פורטיסהד המשיכה להצית את הדמיון של חובבי מוזיקה בכל העולם.

לפני כמעט חודשיים ההמתנה הגיע לסיומה. הפעם דלף לרשת הדבר האמיתי – אי אפשר לטעות בקול של בת' גיבונס, בגיטרה של אדריאן אטלי וב…רגע, איפה הביטים של ג'ף בארו? וזה לא הדבר היחיד שהיה מוזר. הבלוגים התפקעו משאלות שרק הוסיפו על המסתורין – מה פשר ההקלטה בפורטוגזית שפותחת את האלבום? (מדריך קפוארה ברזילאי שגר בבריסטול), האם השיר הראשון נקטע בגלל עותק פגום שדלף? (לא, כך הוא אמור להישמע) למה נבחר "Machine Gun" הקשה להיות השיר הראשון שנחשף מתוך האלבום? (פורטיסהד לא בעניין של חנופה).

סדרת ראיונות חגיגיים שהעניקו בארו ואטלי (גיבונס עדיין משחקת את הקשה להשגה), כמו גם הגעתו של עותק רשמי של האלבום מחברת התקליטים, סייעו לפזר חלק מהערפל. אבל רק חלק, כי האזנה לאלבום תשאיר אתכם בטריטוריה לא ממופה, הרגליים מחפשות נקודות אחיזה על קרקע לא מוכרת. בהתחלה פני השטח הנוקשים והאפלים מרתיעים – פורטיסהד, כך נדמה, הבטיחו לעצמם לא לגמור שוב כמוזיקת רקע לבתי קפה ופרומואים טלוויזיונים, והיו נחושים להתרחק מהצליל של שני האלבומים הראשונים. וכך, הביטים המסומפלים, הסקראצ'ים – בעצם כל התייחסות להיפ-הופ, שהיתה קריטית להגדרת הצליל של פורטיסהד, והפכה אותה גם למקור השראה יוצא דופן עבור מפיקי היפ הופ חשובים (RZA וטימבהלנד סימפלו את פורטיסהד, נותנים אישור לבחורים הלבנים מבריסטול שהם כנראה עשו משהו נכון) – נעלמו כמעט ללא סימן. במקומם נכנסו תופים וכלי הקשה חיים, עמומים ומונוטוניים בדרך כלל, כמו מתופף גרמני מזוקן שמכה על עורות מתוחים בבית של השכנים הארטיסטים שלכם. הגוונים המתפנקים, המאנפפים, הג'אזיים של בת' גיבונס דופקים גם הם נפקדות, והיא מופיעה כאן על תקן אשה על סף התמוטטות עצבים, מאיצה בזמן שיא מיבבה קולנית לזעקה חרישית.

ועם כל השינויים הברורים בין פורטיסהד של פעם לזו של היום, עדיין אפשר לשמוע הרבה מהמשותף. האיכויות הסינמטיות האפלות השתמרו, ואפילו העמיקו – חלק מהקטעים נשמעים כמו פסקול לסרט אירופאי מתחילת הסבנטיז. שירים מסוימים כאן ("Hunter", "Magic doors") מזכירים את הצליל של פעם, ומספקים למעריצים ישנים נקודות כניסה רכות אל תוך עולם הצלילים החדש והנוקשה שמאכלס את "Third". ועם כל הסודות, והמוזיקה שמשאירה אותך כל הזמן עם תחושה של מתח לא פתור, המפתח היחיד לפענח את הקאמבק – אולי כאן דווקא מתאים יותר המונח "הביאה השנייה" – של פורטיסהד טמון בזמן, בסבלנות שתוכלו לגלות עד שכל הקטעים יפתחו בפניכם ויגלו את היופי השברירי שאצור בתוכם. אם תתנו לו זמן, גם אתם לא תבינו איך אחרי 14 שנים, פורטיסהד הצליחו לעשות שוב מה שכמעט כל להקה אחרת לא מצליחה אפילו פעם אחת – ליצור תקליט של מוזיקה מרגשת שלא נשמע כמו שום דבר אחר שהיה לפניו.

Burial, ״Untrue״ (Hyperdub)

תאריך קובץ: 12 בנובמבר, 2007

לונדון. רחובות נטושים, אין סימני חיים. האפרוריות שוקעת עמוק יותר, כשאין תנועה של אנשים מסביב. הגשם מזרזף בלי הפסקה. חלונות שבורים, מכוניות מוטלות על הכביש בחוסר סדר, הדלתות של חלקן חורקות ברוח, מתנדנדות על צירן, כי בלאו הכי אין מי שייכנס לתוכן ויתניע אותן. פוסטרים מתקלפים של רייבים, השוליים שלהם אכולים משנים של רוח, גשם וקרני שמש אקראיות. הסמיילי על הפוסטר, זה שקישט מודעה לרייב המוני באיזה מחסן נטוש, כבר דהה לחלוטין והפך לחיוך מסתורי של חתול צ'שייר. ברוכים הבאים לעולם של בוריאל.

בוריאל מסתורי כמעט כמו החיוך של חתול הצ'שייר. נכון, יש לו עמוד במייספייס, אבל לא תמצאו שם תמונות שלו או איזשהו רמז אחר לזהותו האמיתית. בעידן שבו כל מפיק-בעיני-עצמו כבר עשה לעצמו בוק עם המצלמה של הסלולרי – כשכל אחד מנסה להבליט את עצמו, להרים את החזה שלו מילימטר אחד יותר גבוה מהשכן, למתג את עצמו, לקדם את עצמו, לדחוף את עצמו,  לאסוף חברים במייספייס, לשלוח הזמנות בפייסבוק – בוריאל הוא אנומליה. הוא ממעט מאוד בראיונות, מסתיר את זהותו האמיתית בקנאות, מסרב להאכיל את המדיה בתמונות ובדימויים, ומוציא את המוזיקה שלו רק דרך לייבל אחד קטן באנגליה.

כל אותם מפיקים אחרים, להקות אחרות, כולם עסוקים כל כך במיתוג עד ששכחו את העניין הפעוט הזה, של לנסות ולומר משהו ח ד ש עם המוזיקה שלהם, משהו שיאמר לנו משהו על החיים שלנו היום בלי שיישמע כאילו שמענו אותו 300 אלף פעם בעבר; שלא יהיה העתק זירוקס של הקלאסיקות שהאחים הגדולים שלנו שמעו, צילום דהוי שעובר טיפול בפוטו שופ, שרק מנסה להסתיר את העדר המחשבה והמקוריות, שמאחוריו. תפתחו רדיו, תפתחו טלוויזיה, תפתחו מחשב – עולם המוזיקה הוא כמו סעודה חגיגית של עדר צבועים שתולשים חתיכות מעוכלות של בשר מהפגרים של הצבועים שאכלו קודם לכן את מה שהיה פעם עולם מלא באפשרויות ורעיונות חדשים. היתה פעם להקה שקראה לעצמה "הפופ יאכל את עצמו", אבל הסעודה הזו היא העלאת גירה שטעם הלוואי שלה הוא כל מה שנשאר ממנה.

בוריאל לא עוסק במיתוג עצמי (כן, אפשר לטעון שגם מסתורין הוא סוג של תדמית). אבל כדי שנסתקרן לגבי הזהות הלא ידועה של מפיק מוזיקה אחד מני אלפים, כדאי שהוא יעשה משהו שיגרה את עור התוף שלנו, זה שמופגז כל הזמן במוזיקה שמוציאה שם רע למושג "מיחזור".

בוריאל צמח מתוך הסצינה שנקראת " דאבסטפ", ותחת הסיווג הזה גם תמצאו את שני האלבומים שלו. מאידך, גם ג'ימי הנדריקס וסינרגיה נחים ביחד תחת הסיווג "רוק", אז בואו נעזוב שניה את ההגדרות. בוריאל, כמו בסרטים "28 Days" או "Children of Men", הוא ההתגלמות של דיסטופיה לונדונית. יש מעט  מאוד אלבומים שהאזנה להם ממקמת אותך באופן כל כך מובהק בזמן ובמקום מסוימים, וברור לחלוטין שהלונדון של בוריאל היא לא העיר הנחגגת של מדורי הכלכלה, הספורט או התרבות. זה לא אלבום של מסיבות ולא אלבום שמזמין אותך לטריפ קניות שמח בשורדיץ'. פעם היה שמח בעיר הזו, ומה שנשאר מזה הן רוחות רפאים: קולות מסומפלים שנתלשו מהמנוני רייבים עתיקים, ומרחפים כאן כמו צל של עצמם. פעם הם היו להיטים, כשמפיקי האוס גילו את כוחו של הסאמפלר, לקחו זמרות נשמה והפכו אותן לדיוות עם קולות הליום שחוזרות על אותם משפטים מעל ביטים, וביחד עם קהל מתודלק היו האקסטזה עצמה. בוריאל לוקח את המשפטים האלה, ואצלו הם הופכים להד קלוש ועמום למסיבות של פעם. הוא מזקק מהם את התוכן הרגשי, ובאמצעות פלייבק שכל כולו מלנכוליה אורבנית, הוא יוצר הזרה גדולה עוד יותר בין ההקשר המקורי לבין התוצאה הסופית.

כמו בדאב, בצורתו המזוקקת, בוריאל משאיר הרבה אוויר בטרקים שלו, חומר אפור שלא באמת נמצא שם בהקלטה. התופים אטומים, כמו רעש של בית דפוס שפועל מאחורי הקיר כל הלילה; הבאסים לא משתלטים באגרסיביות על השירים אלא רק מרעידים את הסרעפת כמו רכבת תחתית שחולפת מתחת לרחוב; רעשים יומיומיים מנותקים מהקשרם מוסיפים עוד שכבה של משמעות ובלבול למוזיקה. הכל נשמע מקרי כשם שהוא נשמע כמו תוצאה של עבודה ארוכה, דקדקנית ומאומצת. אם כל זה גורם לכם לחשוב שמדובר באלבום של מוזיקה ניסיונית שדורשת הרבה סבלנות, תקשיבו לו פעם אחת ותשאבו מיד אל הכישוף שלו. נוסטלגיה עצובה ומרופטת הופכת את Untrue לאחד האלבומים הכי מרגשים ששמעתי המון זמן. חזון מוזיקלי חד פעמי הופך אותו למשהו שלא שמעתי שום דבר כמוהו קודם. שתי הסיבות האלה לבד הופכות אותו למשהו שאתם חייבים לבדוק, אם העתיד של המוזיקה חשוב לכם לפחות כמו העבר שלה.

קוד 9 מראיין את בוריאל

M.I.A, ״Kala״ (XL)

תאריך קובץ: 4 בספטמבר, 2007

בעידן חסר הסבלנות ומועט הרחמים של הבלוגים והטורנטים, מיה היא מטרה קלה. אתם מבינים, כל מי שרכב על גל גבוה של הייפ מאשין, התארח באלבומים של מיסי אליוט וטימבהלנד, סופו להתנפץ אל מקלדותיהם של מבקרי המוזיקה 2.0. תוסיפו לזה עוד שני חטאים כבדים של מיה, שבחרה לעשות את הדברים שלה בניגוד לכיוון המקובל של התנועה – החיבור למוזיקת עולם והעמדות הפוליטיות שהיא מביעה בסוג של נחרצות חסרת אירוניה עצמית, משהו שכנראה אף אחד לא הצליח לעשות מאז רייג' אגיינסט דה מאשין, בלי לאבד את הפאסון.

הפלירט של הרוק עם מוזיקת עולם התחיל עם להקות פוסט פאנק שחיפשו להרחיב את מקורות ההשראה מעבר לתבניות המשומשות של הרוק-אנ'-רול הרגילות. זה התחיל עם נסיונות מרתקים של טוקינג הדס וכולנו יודעים איך זה נגמר – בממתקים קולוניאליסטים לקהל יאפי מדושן, בטעמים מחומצנים של דיפ פורסט ואניגמה.

כך קרה, וכנראה גם בצדק, שמוזיקת עולם נמצאת כבר שנים ארוכות מחוץ לשיח האפנתי על מוזיקה. “קאלה" של מיה יכול לסמן היפוך במגמה הזו. במיטב המסורת הקולוניאליסטית, האלבום הוא ברובו תיעוד של הקלטות שנעשו במקומות שונים בעולם, בהודו, אפריקה ודרום אמריקה, מדינות עולם שלישי בעקרון. אבל מיה היא לא בדיוק אריסטוקרט אנגלי שמוקסם מצלילי הדג'מבי האותנטיים וממנהגי ההזדווגות של הילידים. היא אמנם התחנכה בבית ספר מתוחכם לאמנות בלונדון, או בבית ספר לאמנות מתוחכמת בלונדון, או בבית ספר לאמנות  בלונדון המתוחכמת, אבל אף אחד לא יעקור ממנה את הזעם של פליטה סרי לאנקית שלא מקבלת את העושר והאנינות כמובנים מאליהם. אבל מעבר לסוגיית האותנטיות של מיה, יש כאן גם את עניין הבחירות המוזיקליות. Kala הוא לא אלבום שנשען על מוזיקת עולם, על מסורת מוזיקלית של מאות שנים שנשתמרה בפינות אקזוטיות של הכדור. אין כאן נגנים פנומנליים שמפליאים לפרוט, לנשוף או להקיש על כלי הנגינה שלהם, שבנוי באומנות מעור מתוח של אנטילופה ומכסה מנוע חלוד של טנק צנטוריון. "מוזיקת העולם" שמעניינת את מיה היא המוזיקה של הצעירים העירוניים, אלה שמתנכרים למסורת המוזיקלית של הדורות הקודמים, וטיפחו וריאציות מקומיות לסגנונות כמו היפ-הופ וטראנס. ביילה פאנק בברזיל, קודורו באנגולה, בוליווד הודי (אפילו שהלהיט שבדרך "ג'ימי" נשמע כמו משהו שהוקלט בסשנים של "דיסקו מניאק").  מיה לוקחת את הסגנונות האלה, מעבירה אותם דרך מערבל הסאונדים הכי כבד בשטח – האולפן של דייב "סוויץ'" טיילור, ועדיין שומרת את הכל בתוך מסגרת פופית שתחולל נפלאות גם במועדונים.

במשך שנים ארוכות האבולוציה של המוזיקה זכתה לקפיצות דרך בזכות סגנונות מוזיקליים שניהלו פינג פונג בין שני צדי האטלנטי. צעירים אנגלים ואמריקאים גנבו אחד מהשני רעיונות, שמו אותם בקונטקסט חדש, והמציאו, בלי להתכוון, סגנונות מוזיקליים. נדמה שתנועת המטוטלת הזו דעכה לחלוטין, ואולי אפילו התחילה להסיג לאחור את מחוגי השעון. "קאלה" מציע דיאלוג חדש, כשהוא לוקח בחזרה מרחובות ריו, ניו דלהי ורואנדה את המוטציות המקומיות של ההיפ הופ האמריקאי, ושם אותם מחדש בקונטקסט מערבי. "קאלה" הוא אלבום יוצא דופן, ואלבום שמצליח לבלוט בתקופה שכמויות הולכות וגדלות של מוזיקה רק מנסות להסתיר את העובדה שהמחזור לא תמיד מועיל לסביבה.

(ניב – לא מצליח למצוא כאן מקום להרחיב קצת את הנקודה הפוליטית, זה נראה לך חסר?)

כפתורים וסוכריות

תאריך קובץ: 1 בפברואר, 2005

הכמיקל בראדרס, "Push the Button" (הליקון)

"האצבע שלי על הכפתור. האצבע שלי על הכפתור. האצבע שלי על הכפתור."

בברייק הדרמטי בשיר שפותח את האלבום החדש של הכימיקל בראדרס, חוזר קיו-טיפ, הראפר הוותיק עם הקול הגבוה והחמוד, על השורות האלה. ברור שעוד רגע הוא ילחץ על הכפתור, ואז, אז עלול לקרות משהו. אולי כולנו אמורים להתגלוון בפתרון המוזיקלי של המתח שנבנה, להסחף בסחרחורת של הלופ הערבי המבריק שרקחו הכימיקלים, שמשתין בקשת על כל "סצנת" ההיפ-הופ המזרחי שחיה במתחם שבין ערוץ 24 לגלגלצ. אולי האצבע שלו תלחץ על הכפתור שיפיל את הפצצה שאמור להיות סופסוף האלבום החדש של הכימיקל בראדרס. הפצצה שמבטיח הסינגל הראשון, "Galvanize". הכפתור הזה הוא גם זה שממוקם בחזית הסינתיסייזר של תום רולנדס ואד סימונס, הכפתור שכה היטיבו לסובב עד הסוף, כשהבעירו באש מליון מסיבות. אולי בכלל האצבע של קיו-טיפ לוחצת על כפתור וירטואלי, כזה שמוריד למחשב עשרות אלבומים מהרשת, הכפתור שמקפיץ בחוסר סבלנות בין שיר לשיר, דוגם חמש שניות מכל קטע, מתרגש מהעושר אבל לא נשאר מספיק זמן להעמיק בו.

הכפתור הזה הוא גם כפתור הדיליט שלחצתי עליו הרבה יותר מדי פעמים כשניסיתי לפתוח את הרשימה הזו על האלבום החדש, החמישי של הכימיקל בראדרס. רציתי לומר כל מיני דברים עליו – שלמרות סינגל ראשון מהמם, שאר האלבום ממשיך לעבוד לפני אותה נוסחה שכבר נוסתה בעבר. נוסחה שמערבבת קצת היפ הופ, קצת אסיד, קצת מקצבים ישרים לרחבות, קריצה לפסיכדליה האמריקאית, בלדה מרגשת, אורחים מעולם הרוק, אחד ותיק, אחד שבדרך, ושאיכשהו, האלבום הזה הוא לא המאסטרפיס שקיווינו לו. אבל הדברים האלה, בדיוק כמו האלבום החדש של הכימיקלס, הדהדו כדז'ה וו, שלא הצלחתי לאתר את המקור שלו.

את כל הדברים האלה, כך גיליתי, כתבתי כבר לפני שלוש שנים בביקורת על הקודם של הכימיקלז. העולם השתנה מאז, ותום ואד, בתור חיות בריטיות מודעות לעצמן סביבן, יודעים זאת טוב מכולם. הרוק חזר להיות גורם אופנתי משפיע, גם על סצינת הדאנס שבה הם פועלים. אלא שהכימיקלז נמצאים בדילמה – מאז תחילת הדרך הם היו הרכב שהצליח לגשר בין האנרגיות, הלכלוך והצלילים של עולם הרוק, לשפה של הדאנס. יש להם את מלוא הזכות לומר שהם היו שם קודם, לפני גל הPאנק-Fאנק המשמח הנוכחי. אז באלבום החדש הם מתאמצים להשאר רלוונטיים, וזה לא כל כך מצליח – כשהזמר של בלוק פארטי מגיע לשיר וגיטרות באס דופקות נוכחות בולטת באלבום, זה נשמע מתאמץ, כמו הפעם הראשונה שהאחים מוצאים את עצמם מהצד הלא נכון של הקיר, מאחוריו מתרחשת המסיבה האמיתית.

לפטור את האלבום כנפילה יהיה מעשה פזיז ונמהר. יש כאן עדיין כמה רצועות מצוינות, ועולה מהן שברגע שהכימיקלז מצליחים להשתחרר מהרגלים ישנים, מנוסחאות מוכרות או מסתם נסיונות להשמע כמו הצליל הנכון לעכשיו, הם באמת יודעים מה לעשות עם כל הכפתורים שמפוזרים לפניהם באולפן. וכשהם בולעים אותם, הם מגיעים למקומות שבהם אף אחד אחר לא מצליח לגעת בהם. חבל שרוב הזמן הם נשמעים מכופתרים בתוך הכותונת שכובלת אותם לקרקע.

למון ג'לי, "64'-95'" (בי.אן.אי)

פרד דיקין וניק פרנגלן הגיעו כשהמסיבה כבר נגמרה, פחות או יותר. כבר לא נשאר מה להמציא ולחדש, שנות התשעים נגמרו והאנרגיות היצירתיות בתחום האלקטרוני היו בסימן ירידה. הם רכבו על גל להקות שאיכשהו בא בעקבות אייר, יחד עם זירו-7, בנט, קינובי, בלו סטייטס ועוד שמות שבטח ראיתם בשלל אוספים שמשתמשים במילים צ'יל, אאוט, איביזה וקפה, במינונים משתנים. אז נכון שלמון ג'לי לא המציאו כלום, אין להם טריק בשרוול שיכניס אותם להיכל התהילה. מה שכן יש להם זה את העטיפות הכי יפות בעולם, ומנות בריאות של אירוניה חיובית ושמחת חיים שמשתלבות בקלילות במוזיקה, כמו ששמענו באלבום הקודם שיצא לפני שלוש שנים.

קצת אחרי שיצא, פרד וניק השתעשעו עם "If You Leave me Now", הסוכריה המתוקה והרכה של להקת שיקגו, סימפלו ממנו שורה אחת – "ooooh baby please don't go", בנו ממנו קטע יפהפה, והוציאו אותו במהדורה מוגבלת (עם עטיפה מושקעת כמובן) תחת מעטה מזויף של סודיות, בכל זאת, זכויות יוצרים וכאלה. ההשתעשעות המשיכה עם עוד כמה סימפולים חצופים, בין השאר ל"Peaches" של Presidents of USA.

וזה גם הקונספט שמוביל את האלבום החדש. כל קטע כאן מבוסס על סימפול משיר אחד, וכל השירים הם מהשנים 1964-1995. אין שום קשר נראה לאוזן בין השירים המסומפלים (הפעם באישור האמנים), חוץ מהרצון של למון ג'לי לצאת איתו לסיבוב בפארק השעשועים שלהם. חלק מהשירים סוחבים לטריטוריות קצביות ורועשות יותר ממה שהורגלנו מהצמד בעבר, וזו התפתחות מבורכת, גם אם המילה "מפתיעה" קצת גדולה עליה.

"64'-95'" לא מצליח לתפקד כמנוע חיפוש מוזיקלי, כזה שיזרוק אותנו לחפש את השירים המקוריים, כי אין ללמון ג'לי אג'נדה מוזיקלית שמכתיבה את הבחירות – הכל הולך, אקלקטיות אמיתית שלא נכנעת לתכתיבים אופנתיים (להפך, רוב חומרי המקור המסומפלים יסווגו על ידי רוב מבקרי המוזיקה כזבל טהור). בכל מקרה, הדיון באופן היצירה של האלבום קצת מסיט את תשומת הלב מהנושא המרכזי (ולא שלמון ג'לי לא השתמשו בסימפולים בתקליטים הקודמים – להיפך) שהוא – איך בעצם נשמע האלבום החדש. השורה התחתונה כאן מעט חמקמקה, כי לא מדובר באלבום שגדולתו מתפרצת מהרמקולים בהאזנה ראשונה או שנייה. אבל באופן הנינוח שבו הוא מזמין להשאר גם להאזנות נוספות, טמון הכשרון של למון ג'לי.

זירו 7, ״When it Falls״ (הד ארצי)

תאריך קובץ: 7 במארס, 2004

את זירו 7 קל לקטלג כהרכב צ'יל אאוט סתמי להמונים. מוסיקה שנועדה ליצור אווירה מובחנת אך חסרת אישיות בהיכלי הצרכנות של התאגידים הגדולים. אפשר בקלות גם לקרוא להם חקיינים של אייר – עוד צמד עצלנים שלא המציא דבר והלך בנתיבים הבטוחים שסללו זמן קצר לפניו. האמת היא שהעצלנים האמיתיים הם אלה שאוהבים לעשות את קיצורי הדרך הפשטניים האלה. נכון שלעיתים הדמיון המוסיקלי בין קטעים מסוימים ב"מון ספארי" לקטעים באלבום הבכורה של זירו 7 הוא גדול, אך לא כל מה שנראה או נשמע אותו דבר הוא באמת זהה. שני ההרכבים מגיעים ממורשת מוסיקלית שונה – זירו 7 מותחים קו מהפקות הסול של צ'ארלס סטפני אל האסיד ג'אז. הם יוצרים בהופעות שלהם קשר חם ואמיתי עם הקהל, ונדמה שהם באמת נהנים מהמעמד. ואילו אייר, שהתאפיינו ביתר מודעות עצמית, שגובלת באירוניה מתחכמת, יוצאים למסע שהתחיל בז'אן ז'ק פרי והמשיך עם ונגליס ופינק פלויד, ורק עכשיו הם מעיזים לשיר בעצמם באלבום שלהם. ואוו.

והנה מוציאים שני ההרכבים שוב אלבומים חדשים בסמיכות. על אייר, שאת אלבומם החדש הפיק נייג'ל גודריץ, שהוא גם חבר ותיק של זירו 7, וזה שנתן להם את הגיג הראשון שלהם, כבר דיברנו בהרחבה יתרה. "When it Falls", האלבום השני של זירו 7 משאיר אותם קצת תקועים מאחור. הם מתעקשים לשחזר בדיוק, אבל בדיוק, את אותו הצליל שהביא להם הצלחה בינלאומית, עם אותם עיבודים עשירים של פסנתרי רודס, תיפופים עדינים, פריטות גיטרה אקוסטית בהירות, Wooshים של סינתים אנלוגיים, ואותו קאדר (כמעט) של קולות אורחים שעשה את עבודתו נאמנה באלבום הבכורה. ולמרות שהכל נשמע אותו דבר, השירים קצת פחות מוצלחים מפעם, ההפקה המוסיקלית גולשת בטעות למלכודות דבש שמזכירות הפקת מיינסטרים אמריקאי של הסבנטיז (סולו המפוחית ב-"Look Up" הוא ההגזמה הפראית מכולן). האלבום החדש של זירו 7 משחק לידי כל מי שחיכה לצמד ההפקה המוכשר הזה מעבר לפינה. אולי הגיע הזמן לשחרר באופן רשמי את הרמיקס שעשו לראפר מוס דף כדי לסתום לכולם שוב את הפה.

Pluramon, ״Dreams Top Rock״ (MCI)

תאריך קובץ: 23 בפברואר, 2004

לא אלבום חדש מאוד, אלא שארית מחוממת מסוף השנה שעברה, שעכשיו מקבלת הפצה מסודרת גם בישראל – "Dreams Top Rock" הוא עוד נדבך חשוב מאוד בחזרה אל צלילי הרוק הפסיכדלי הדחוס, הרועש אך השמיימי של השוגייזיינג. האיש מאחורי פלורמון הוא מרקוס שמיקלר, ולהבדיל מאולריך שנאוס ו-M83, הקונקורנטים הצעירים והבולטים, הדיסקוגרפיה שלו מתחילה איפשהו באמצע הניינטיז, זמן לא כל כך ארוך אחרי שהשוגייזינג הוכרז בתור "הדבר הזה שמת בדיוק כשבא הגראנג'". בשנים שחלפו שמיקלר, תחת מבחר שמות, היה מוכר כמלחין של נופי צליל אבסטקרטיים וכחבר של כבוד במסדר האלקטרוניקה הגרמנית החדשה, שזו דרך יפה לומר שהוא הוציא אלבומים שיותר קל לדבר עליהם מאשר לשמוע אותם.

האלבום החדש (וגם הקודם שלו כפלורמון, "Render Bandits") הוא מהסוג ההפוך – אלבום שתענוג לשמוע אותו שוב ושוב. הוא קצר וממוקד, מלא במוסיקה מצוינת שמצליחה לשחזר את הרגעים מלאי ההוד של מיי בלאדי ולנטיין, סלואודייב והבו ראדליז, עם מגע עדין של הפקה עכשווית ששמה דגש גם על הפרטים הקטנים ביותר. בליהוק מבריק נשלפה מאותה תקופה (סוף-שמונים-תחילת-תשעים) הסירנה של טווין פיקס, ג'ולי קרוז, שנמצאת באלבום הזה על תקן של מוזה, ולא רק זמרת אורחת. מי שמתגעגע לתקליט שעשתה עם דיוויד לינץ' והבטיח את מקומה בנצח לא יימצא כאן המשך מתבקש, אלא הכלאה באסטרד-פופית כמעט של המתיקות הקרוזית המסתורית עם הרעש הבריטי המבוייש והמלודי של השוגייזרים. או בעברית – יאללה לקנות.

DJ העיר, אפריל 2004

תאריך קובץ: 18 באפריל, 2004

Beanfield, ״Seek״ (Compost, MCI)
כמה שלא נקמט את המצח בחוזקה, קשה להיזכר באלבום אומן אחד טוב שיצא בלייבל קומפוסט מזה הרבה זמן. בינפילד הסתמנו באלבום הקודם כהרכב שיכול לגדול למשהו באמת מוצלח, אבל באלבום החדש, השלישי שלהם, הם מייצרים עוד אלבום נו-ג'אז נקי מדי, נחמד מדי, משעמם מדי, שמנסה להתחנף לכולם אבל עדיין משתדל בכל הכוח להיות "קול" מספיק בשביל כותבי הביקורות של המגזין סטרייט-נו-צ'ייסר. ונכשל. הלייבל שמזוהה עם המונח "Future Sound of Jazz" חייב למצוא לעצמו עתיד חדש. (5)

אמנים שונים, ״Cottage Industries 3 – Vestibule And Separate״ (Neo Ouija)
נאו וויג'ה הוא אחד הלייבלים המובילים בתחום של האלקטרוניקה העכשווית, זו שנקראת בקיצור ולעניין גליץ'. אחרי שנשבר הזין מתקליטים שהם בסופו של דבר לא יותר מרעש דיגיטלי מונוטוני, הכיוון הדומיננטי היום בקרב האומנים הוא לשלב כמה שיותר אלמנטים מלודיים שמימיים ומנגינות ענוגות יפהפיות שיעטפו את הצקצוקים הבינאריים. ובעוד הקליקים תופסים מקום ביציע העליון, קבלו את הכוכבת החדשה של האוסף הזה – הגיטרה האקוסטית. נכון, היא מוקלטת לתוך לאפטופ, אבל בחיי שיש כאן מקומות שהיא נשמעת כאילו היא בוקעת מתוך טייפ ארבעה ערוצים אנלוגי. התוצאה באמת יפה ומרגשת, ורוב הקטעים כאן חזקים באמת, למרות שעוד מעט גם הכיוון הזה של יופי מלנכולי צפון אירופאי קריר יהפוך להיות צפוי כמו סדרת צילומי אופנה בווג של דוגמנית בסוודר קשמיר. (8)

Savath & Savalas, ״Apropa’t״ (Warp)
הנה סיפור עם מוסר השכל מוסרי: אם אתם בעניין של פריפיוז 73, פרוייקט ההיפ-הופ האוואנגרדי עטור השבחים של סקוט הרן, בטח שמעתם גם על עוד פרוייקט צדדי שלו, שנקרא Savath & Savalas. אולי אפילו רצתם להוריד מהאינטרנט את האלבום החדש שיצא של הפרוייקט הזה בלייבל האלקטרוני וארפ. ואז כששמעתם את צלילי הבוסה הנובה הנימוחים ואת השירה בפורטוגזית חשבתם שנפלתם קורבן למתיחה של איזה ברזילאי עם חוש הומור מעוות. רק אחר כך, כשאשכרה קניתם את האלבום, גיליתם שלא ז'ואו ולא ז'ילברטו – סקוט הרן הוא כנראה באמת בן זונה מוכשר שיכול גם לטפל בידיים רגישות ועדינות במוסיקה אקוסטית עשירה שמושפעת ממסורת הטרופיקליה הברזילאית וקורצת לעבודות האחרונות של ג'ים אורורק. (8)

די.ג'יי הל, ״NY Muscle״ (MCI)

תאריך קובץ: 16 בפברואר, 2004

שני היחצ"נים הכי גדולים של האלקטרוקלאש חוו את האייטיז ממקור ראשון, ונסחפו אל הניינטיז עם ההאוס והטכנו. רק בתחילת העשור החמישי לחייהם הם עשו סיבוב פרסה אל הצלילים האלקטרוניים הנאיוויים של שנות השמונים, שהפך לגל אופנתי משמעותי בתחילת העשור הנוכחי. העולם לא מספיק גדול בשביל שני פרומוטרים מזדקנים עם אגו מנופח, שרבים על זכות הבכורה "מי המציא את הרטרו לאייטיז", וכך לארי טי מברוקלין ודי.ג'יי הל (הלמוט) מבאווריה מצאו את עצמם מתגוששים בראיונות עיתונאיים. המאבק הזה לא אמור לעניין אף אחד, במיוחד כשהאלקטרוקלאש הופך מחזית סמי-חדשנית לעזית הכלבה הצנחנית, אבל אנחנו נדרשים אליו כדי להבין למה הל(מוט) בחר לעשות שריר בטריטוריה של לארי טי, לבוא להקליט את כל האלבום החדש שלו בניו-יורק, ועוד לקרוא לו "NY Muscle".

נשים את הרכילות בצד – חייבים לתת להל את הקרדיט שהוא יודע שאי אפשר להמשיך לבעוט בסוס הגוסס של האלקטרוקלאש (ומתי לעזאזל הכלבה הפכה כאן לסוס?). באלבום החדש אין קטעים טיפוסיים שנשמעים כמו עוד שיבוט של פליקס דה האוס קאט, אבל שנות השמונים נשארות דומיננטיות – בעטיפה הפנימית (השחורה, אלא מה) מצולמת דוגמנית בביקיני שכורעת על שש במחווה לפרסומות של אוברזון ולעטיפות התקליטים של הסקורפיונס. ומהזווית המוסיקלית – אם האלקטרוקלאש היה מבט על האסתטיקה של האייטיז דרך התובנות של דור האקסטזי, נדמה שהמבט כאן התהפך. ברגעים הטובים שלו, הל מצליח להישמע כמו להקת פוסט-Pאנק, שהקדימה את זמנה.

הל סוגר קצוות כשהוא מארח כאן לשני קטעים את אלאן וגה (סואיסייד), יליד ברוקלין ומהאבות המשפיעים על הרטרו-קלאש. הוא עושה מחווה קטנה לדיוות ההאוס בילי ריי מרטין, מצליח להוציא מארלנד אוי צדדים אפלים שלא ידענו על קיומם, ומארח את ג'יימס מרפי (LCD Soundsystem/DFA), האיש של הרגע, לקטע הכי טוב באלבום. מה שבא להוכיח שגם אם הוא דמות ססגונית שחושבת שלנהוג במכונית ספורט ישנה זו עובדה שצריך לנפנף בה, להל יש עדיין חושים מחודדים מאוד ואלבום חדש לא רע בכלל.

מני – אני מודע לחריגה ממכסת ה-200, אבל אני חושב שהקטע ייאבד הרבה אם תקצץ אותו.

ואלס סיציליאני

תאריך קובץ: 8 בפברואר 2004

Amp Fiddler, ״Waltz of A Ghetto Fly״ (NMC)
כל מי שמוסיקה מדטרויט יקרה לליבו, לא יכול היה להתעלם מהשם אמפ פידלר, שחזר וצץ בכל פעם מחדש, כשהבאזז סביבו רק הולך והופך למחריש אוזניים. פידלר הוא לא ילדון צעיר, ומאחוריו כבר עבר מפואר שכולל שיתופי פעולה פוריים עם טייקוני Fאנק כמו ג'ורג' קלינטון וחבורת P-Funk, רמזי לואיס, פרינס ו-Was (Not Was), ובשנים האחרונות שמו שב ועלה בהקשר של קני דיקסון מודימן ג'וניור וגם כדמות מרכזית בפרוייקט "דטריוט אקספרימנט" של קרל קרייג. עם CV עשיר שכזה ורשימת ממליצים שהולכת ומתארכת, נוצר הרושם שמדובר בכישרון עצום שייקח את הסול הקלאסי אל המאה ה-21 בעזרתם האדיבה של עמיתיו, אלה ששומרים על הליבה הרותחת של הטכנו האמריקאי העכשווי.

אבל הוואלס של זבוב הגטו רחוק מלהיות חוויה חוץ גופית מסעירה. ג'וזף "אמפ" פידלר מרגיש בסך הכל טוב מאוד בתוך תבניות מסורתיות של סול ג'אזי נימוח, ובתקליט הזה הוא נמנע מלדחוף את הז'אנר לאיזורים הרפתקניים במיוחד. רוב התקליט נשמע כמו סשן של הנגנים בלהקה של סטיבי וונדר, אחרי שהוא עזב אותם כדי לסדר את הצמות בחדר ההלבשה. מישהו לחץ פליי על מכונת התופים, הריץ גרוב נחמד, והנגנים המוכשרים ג'ימג'מו וסילסלו להנאת עצמם, ככה בינתיים, לפחות עד שהם יחזרו לנגן שירים אמיתיים כשהבוס יחזור מההפסקה שלו.

דני סיציליאנו, ״Likes״ (K7)
אם מנסים ליישם את תיאורית "שרשה לה פאם" במקרה של מתיו הרברט, אפשר לראות איך גרף הקריירה שלו התחיל לנסוק כלפי מעלה מהרגע שדני סיציליאנו קשרה את גורלה עם גורלו בתקליט "Around the House". בלי להמעיט חס וחלילה בכשרון הפנומנלי של הרברט, או בעבודה החרוצה והמנומקת שלו, דני סיציליאנו היא זו שנתנה פנים אנושיות למקצבים המיקרוסקופיים והעצבניים שלו. גם כשהקול שלה הפך בעצמו לחומר גלם ללהטוטי הסאמפלר, הוא נתן עומק, ואיכות ג'אזית-צוננת-מתוחכמת שעזרה להתייחס ביתר רצינות למהתלות המוסיקליות של הרברט.

עכשיו, אחרי שהקימה את הסטודיו הפרטי שלה ולמדה את המיומנויות הדרושות כדי לשלוט בו, סיציליאנו מרגישה בשלה לעזוב את חסותו של הרברט, ולהראות שיש לה תפישת עולם מוסיקלית מגובשת משל עצמה.

ב"Likes" היא פחות או יותר לוקחת את ההגה לבדה, כשהרברט, אם להאמין לקרדיטים, משמש כגלגלי עזר בלבד – פה נגיעות בהפקה ושם סולו אקורדיון. אבל אין ספק שהשותפות המוסיקלית הוותיקה עיצבה גם את עולמה של סיציליאנו שלא מציעה כאן זווית מוסיקלית חדשה שלא שמענו קודם באלבומים של בן זוגה. לפעמים היא מצליחה ליצור רגעים מוסיקליים מסקרנים ויפים באמת, כמו ב"Same", "All The Above" ואפילו בגרסא המפתיעה שלה ל"Come As You Are" (לקראת חגיגות העשור להתאבדותו של קוביין?!). אבל ברגעים אחרים היא נשמעת לא מגובשת ולא ממוקדת, ומזכירה לפרקים גרסאת דמו מחופפת לאלבום של מולוקו שאף פעם לא ייצא.

אמנים שונים, ״Death In Vegas, Back to Mine״ (NMC)

תאריך קובץ: 31 בינואר, 2004

בעולם של חוסר ודאות, הדבר האחרון שעוד אפשר לסמוך עליו הוא אוסף חדש בסדרת "בק טו מיין". כל חודשיים יוצא דיסק חדש שנושא בגאווה את שם המותג, למרות שהרבה מהכוונה המקורית שעמדה מאחוריו כבר לא נשאר, במיוחד אחרי הפרק הקודם של האודיו-בוליז, שהיה אוסף צפוי של בחירות בנאליות ושירים לעוסים. דת אין וגאס מחזירים קצת צבע ללחיים של בק טו מיין, עם אוסף של שירים שלכל הפחות אפשר לומר שהוא לא מה שציפיתם לשמוע מריצ'ארד פירלס וטים הולמס. ההרכב, שהתחיל כמעין סרח עודף של סצינת הביג-ביט והפך בתהליך יפה למעבדת ניסוי בהיתוך רוק פסיכדלי בהאוס ואלקטרו, כמעט מבזבז את ההזדמנות שניתנה לו כאן להראות מה הם הקואורדינאטות המוסיקליות שבתוכן הוא ממקם את עצמו. ההתחלה דווקא מבטיחה – סקאנק ג'מייקני של האפסטרס מכניס לאווירה הנכונה, כשהקטע הבא, פוסט Pאנק אלקטרוני של פאד גאדג'ט, משתלב נפלא. אבל הקצב המטרונומי מוחלף עד מהרה בסדרה של שירי סול וקאונטרי, כשהחיבורים בין השירים, כולם באמת מצוינים בפני עצמם, הופכים לתלושים יותר ויותר. כשמסתיים הדיסק נותרת התעלומה מרחפת באוויר, מי הם דת' אין וגאס באמת. הבק טו מיין שלהם מזגזג בין בחירות בשירים בעלי משמעות, לבין כאלה שכנראה אמורים לחדד את התדמית שלהם כאנשים מעודכנים ומגניבים. ולמרות שחומרי הגלם נשארים משובחים בשני המקרים, התפרים גסים ומעידים על זלזול במאזין. ניפגש בעוד חודשיים בחלטורה הבאה.