דאפט פאנק, ראיון

פורסם במקור ב״כל העיר״. תאריך הקובץ: 2 במארס 1997

עם אחד מהווידאו קליפים המוצלחים יותר שנראו על מסך טלוויזיה בעשור האחרון, דאפט פאנק מבססים את עצמם במהירות כתופעת הדאנס המרשימה של 97 (ואנחנו רק במארס). דאפט פאנק הצליחו במובנים רבים להחזיר לפורמאט הדאנס הישן, להאוס הקלאסי, הרבה רעננות וחיוניות שאבדו לו אל תוך מערבולת הסגנונות הקיימים כיום. די מרשים אם לוקחים בחשבון שהם היו בני עשר בזמן קיץ האהבה המפורסם של 87'. דאפט פאנק הם צמד צעיר שגדל אל תוך תרבות מתהווה, שהתפוצצה מעבר לתעלה, באנגליה, ולבסוף גם הכריעה את מולדת השאנסונים. תומאס באנגאלטר וגיא-מנואל דה הומם-כריסטו (שני אנשים, אם ספרתם נכון) גדלו על ברכי מיתוס אמן המוסיקה האלקטרונית, שמעדיף "לתת למוסיקה לדבר במקומו".

אז דאפט פאנק משחקים לפי כללי המשחק החדשים. אין גילויים מרעישים על אורח חיים פרוע, אין פוסטרים חושפניים במגזינים, שום משחקי תדמיות. הם אפילו לא מפזרים מסך עשן מסבב לעצמם – הם סתם לאקוניים.

את כל התיאוריה הזו בניתי על סמך בדלי ראיונות קודמים שהעניק הצמד לעיתונות המוסיקה, כך שלא ציפיתי לניצוצות מיוחדים במהלך הראיון. ביד רועדת חייגתי לצרפת, ואחרי מספר שגוי אחד וצרפתיה נבוכה אחת, שטרקה לי את הטלפון משום שלא דברתי את שפתה, ענה לי מצדו השני של הקו גיא-מנואל וגו'. הייתי צריך לוודא שאמנם הזדמן לי דובר אנגלית מצדו השני של הקו בטרם וידאתי את זהותו.

איך הכל התחיל?

לפני שלוש ארבע שנים היה רייב ביורודיסני, לדי ג'יי לא היה איפה לישון. חבר שלנו הזמין אותו לישון אצלו, וגם אנחנו הגענו לשם. הוא היה מהלייבל סומה בסקוטלנד, וקצת אחרי זה הוצאנו שם את התקליט הראשון שלנו.

הסיפור הידוע הוא שלפני זה הייתם בלהקת אינדי. יש לזה עוד איזשהי השפעה על מה שאתם עושים היום?

אני אוהב רוק, אבל זה לא משפיע מה שאנחנו עושים היום. בגיל 17 התחלנו ללכת למועדונים ואז גם התחלנו לעשות דאנס.

הפרטים על עטיפת התקליט שלכם נותנים את הרושם שהייתם מעדיפים להיות בני טיפש-עשרה בניו-ג’רזי 1977.

זה סתם רעיון. זו העטיפה הראשונה שעשינו, ועשינו אותה די מהר.

אתם מנסים אולי בכוח למנוע כל שיוך שלכם לסצינה פריזאית אם יש כזו?

זו בעיה של עיתונאים. כל האירופאים צריכים להפסיק להאמין למגזינים מאנגליה. לפני שנתיים לא היה הרבה בפריז, זה נכון, והיום יש הרבה שעושים דברים טובים, אבל זה בכלל לא אומר שזה עניין צרפתי. דאפט פאנק לא נשמעים צרפתיים. זו פשוט מוסיקת האוס. אנחנו בכל מקרה מבלים יותר זמן בחו”ל מאשר בפריז אני לא יודע אם אנחנו עדיין נחשבים צרפתיים. אני בכלל לא אוהב את כל העניין עם הלאומיות או שיוך לעיר מסויימת.

אז אתה חושב שאין שום השפעה צרפתית במוסיקה שלכם? היא קוסמופוליטית לחלוטין?

כשאתה שומע קטע של דימיטרי, אם לא היית יודע שהו מפריס, היית חושב שזה טריפ הופ אנגלי. מוטור באס יכולים להיות אנגלים או אמריקניים. זו מוסיקה עם כמה מילים והרבה מכונות. זה משהו הרבה יותר בינלאומי.

וההצלחה, תשנה אתכם?

ההיסטוריה הוכיחה שהסכנה בכך גדולה, אבל אנחנו מנסים לעשות משהו בעניין – להצטלם עם מסכות וכל זה. אני רק רוצה שהמוסיקה שלנו תנוגן בכל מקום, שאנשים ירקדו לה. אבל אנחנו מכירים את העניין ויכולנו לראות את זה (ההצלחה) מגיע, אז אנחנו מקבלים את זה. לא אכפת לנו אם נמכור או לא, העיקר שיש לנו זמן לעשות מוסיקה בלי לחצים. אני מקים עכשיו לייבל עם חבר ונוציא דברים דומים לאלה שתומאס (באנגלטר) מוציא עכשיו לבד.

אותה צרפת שבה הימין הלאומני הולך ומתחזק, היא כנראה בית גידול לצעירים שמתרחקים מהערכים הלאומיים. בפריז לפחות, טכנו והאוס הם שפות בינלאומיות, ולעזאזל עם הקלישאות.