כימיקל בראדרס, ראיון

פורסם במקור ב״כל העיר״. תאריך קובץ: 8 באפריל, 1997

כשעשינו את התקליט הראשון, שיר לסירנה, הדפסנו לבד 500 עותקים, ואד לקח אותם בבגאז' של האוטו של אמא שלו. בחנות בשם צ'וקיז טיון השמענו לצ'וקי את השיר והוא אמר שזה איטי מדי. כשהתחלנו, זה לא היה הסאונד שמנוגן במועדונים, זה היה משהו שונה. אהבנו כשדי.ג'יים היו שוברים סט של טכנו כבד, ארבע על ארבע, עם משהו כמו רנגייד סאונדווייב, נניח. רצינו לעשות מוסיקה שתתתפקד באותו אופן, עם סאונד גדול למועדונים, אבל שיהיה לה גם את האלמנט הנוסף, לראש. ואז די.ג'יים כמו אנדרו וות'רול וג'אסטין רוברטסון התחילו לגוון את הסטים שלהם, שהיו טכנו, פור טו ת'ה פלור, עם קטעים שלנו.

הסאונד שלכם היה בעל הרבה השפעה בשנתיים החולפות. יצרתם נישה חדשה והרבה חקיינים – לייבל כמו סקינט, הרכב כמו דת' אין ווגאס. הביקורת העיקרית כלפיכם היא שהסאונד שלכם מאוד מוגדר, והמוסיקה היא מאוד פונקציונאלית.

לאנשים קל לסווג דברים תחת כותרת אחת, ואני לא חושב שדת' אין ווגאס נשמעים כמונו. יש לנו סאונד שאנשים מכירים, אבל בתוך זה אנחנו יכולים לעבור מקטע פולק עם מישהו ששר Where do I begin עם בת' אורטון – נ.ר. – מהתקליט החדש, ולהגיע עד קטע טכנו מטורף (It Doesn't Matter) של 130 בי.פי.אם. באותו תקליט. גם The private psychedelic reel שסוגר את התקליט שונה כל כך מכל מה שעשינו בעבר. אם אנשים לא מצליחים לשמוע את ההבדלים בין הקטעים… זה כמו אלה שאומרים "…אני לא אוהב דאנס זה הכל נשמע אותו דבר". זה אותו סוג של ביקורת.

איך תשווה את התקליט החדש לתקליט הראשון שלכם? איפה ההתקדמות?

באלבום הראשון ניסינו להגיע לאנשים עם הסאונד שלנו, שעוד היה חדש. אבל לצד הביטים שכולם ציפו מאיתנו לספק הכנסנו גם דברים אחרים. באלבום החדש הגיוון הוא גדול הרבה יותר. יש עוד יותר כיוונים, סאונדים שונים שמתאספים ביחד. את התקליט הראשון גם הקלטנו באולפן דמו קטן בשלושה שבועות, לא ידענו לאן זה יגיע, מה יקרה. עם התקליט החדש כבר היה לנו אולפן משלנו, במהלך העבודה עליו יצאנו להופעות, השמענו קטעים וראינו איך הקהל מגיב.

לא התפתתם לעשות קטע דראמנבייס בתקליט?

תופים ובאסים הם היסודות של המוסיקה שלנו, אבל אני חושב שזה מוזר שרק בגלל שדראם'נ'באס וג'אנגל פופולאריים כרגע אנחנו צריכים אחד מאלה בתקליט שלנו. אני בכלל לא אוהב ג'אנגל. זה כמו שיגידו לנו לשים קטע R&B בתקליט, גם זה הרי מאוד פופולארי כרגע. יש הבדל יסודי בין מה שאנחנו עושים לבין ג'אנגל – נכון שגם אנחנו וגם יוצרי ג'אנגל לוקחים לופים של תופים וחותכים אותם לחתיכות קטנות, אבל אנחנו מנסים לגרום לתופים להיות Fאנקיים וגרובים, בעוד ג'אנגל מנסה להרוג את הFאנק.

כולם מדברים אתכם על רוק ועל אמריקה. אתם מרגישים מוכנים נפשית להצלחה הגדולה ביו.אס. אוף איי.?

אנשים אומרים שאנחנו כבר גדולים כאן באנגליה, אבל אני עדיין יכול ללכת ברחוב ואף אחד לא יודע מי אני. אנחנו מקום ראשון כרגע במצעד, לא בהרבה להקות אתה יכול לעשות את זה. אולי זה עניין של תדמית ואישיות.

כן, אבל אתם לא בדיוק משתדלים להיות אמני טכנו חסרי פנים וחסרי שם.

נכון, אנחנו לא מאלה שכאשר הם מצטלמים הם צריכים לשים מסיכה או לעוות את הפנים שלהם. דאפט פאנק אומרים למשל שהם רוצים להיות מפיקים אנונימיים, שהמוסיקה תדבר בעד עצמה, אבל פתאום אתה מוצא את התמונות שלהם בכל מגזין שאתה מרים…

לגבי אמריקה אנשים אומרים שהגענו משומקום, אבל אנחנו מופיעים שם כבר ארבע שנים. ההופעה השניה שלנו אי פעם היתה ברייב ענקי בפלורידה. אנחנו טסים לשם פעמיים או שלוש כל שנה. יותר מזה – המון מהמוסיקה שאנחנו עושים בשש שנים האחרונות מושפעת מדברים אמריקניים כמו ג'ואי בלטרם או ריצ'י הוטין או טרי מאלין.

ההצלחה באמריקה קשורה לעובדה שמאשימים אתכם שאתם בעצם "רוק"?

כשאנשים באים לראות אותנו בהופעה, זה הדבר הכי פחות רוק'נ'רול שיש. לראות את הפרודיג'י למשל זה כמו לראות את להקת "קיס" בהופעה. או אצל אנדרוורלד יש את הפוקוס על הבחור שמנגן על גיטרה ושר. אצלנו זו חווית מועדונים טהורה. 

אנחנו מנגנים את המוסיקה כמו שאנחנו עושים אותה באולפן. אם אנשים שומעים אלמנטים של רוק במוסיקה שלנו, זה לא משהו מאיים או מסוכן, כי שנינו בסה"כ אוהבים רוק.

אתם מכוונים את עצמכם לקהל רוק מסורתי?

הקהל אליו אנו מכוונים, זה אד ואני מנגנים תקליטים ביום שבת בלילה. הדבר העיקרי עם התקליט הזה, זה לעשות קטעים שאני ואד יכולים לשים במועדון. המיקסים שעשינו לפריימל סקרים או לשרלטנס – בשבילנו זה פשוט יותר מעניין לעשות רימיקס למישהו שעובד אחרת, שמגיע מרקע אחר. להם יש כשרונות שלנו אין, ולנו יש כשרונות שלהם אין.