סיכום שנות ה-90

מתוך פרויקט סיכום העשור של ״העיר״. תאריך קובץ: 26 בדצמבר, 1999

זו משימה בלתי אפשרית, לסכם את העשור במוזיקה. קבלו את זה ממישהו שבמשך חודשיים ניסה ללא הצלחה מיוחדת לדחוף בכוח לתוך 36 מגירות קטנות של שעה כל אחת, את העשור הכי עשיר, הכי בלתי מוגדר, הכי מוחק גבולות והכי מרתק שהיה במוזיקה הפופולרית מאז… מאז… האייטיז, לפחות. אבל העורך ביקש, והפיתוי הכלכלי היה גדול מדי – בכל זאת, להתחיל את המילניום החדש עם 300 שקל (לפני מס) מצלצלים בחשבון בנק שהתאפס לו – קשה לחשוב על פיתוי גדול יותר.

ועם עושר כזה, מוזיקלית אני מתכוון – האלבומים הכי חשובים, הכי טובים, הכי יפים – כל אלה מושגים ריקים מתוכן אמיתי. בעשור שבו הוקלטה יותר מוזיקה מאשר בכל עשור אחר, בעשור שבו כל 15 איש הקימו לעצמם תת-תרבות משל עצמם, עם גיבורים מקומיים, כללים ברורים וקודים בלתי מפוענחים, לכל קבוצה כזו רשימת אלבום השנה/העשור/המילניום שונה לחלוטין מרעותה. אז כל מה שנשאר זו רק הזווית האישית. ואז יש מין נטייה כזו, לחשוב שמשהו שאהבנו במיוחד יש לו חשיבות גדולה יותר מאשר סך כל הריגושים שקיבלנו ממנו לאורך זמן מסוים. אולי מדובר ביצירה ששינתה חיים של אנשים אחרים. אולי היא נקודת מפנה אומנותית עבור לפחות עוד ארבע-עשרה אנשים אחרים.

אבל אין מנוס. העורך רוצה שמות. נתחיל עם האורב. "Adventures Beyond the Ultraworld" היה האלבום שהחזיר אותי למוזיקה האלקטרונית. אחרי ילדות של ניו-אורדר, ז'אן מישל ז'אר, בריאן אינו, יאזו, ואנגליס וטנג'רין דרים, המוזיקה האלקטרונית של סוף שנות השמונים נשמעה לי אז כמו מוזיקת מצעדים מאוסה, פלסטית ולא מעניינת. אבל הדיסק הכפול של האורב היה נקודת מפנה. הוא היה ללא ספק משהו אחר – עמוק יותר, מקיף יותר, חללי יותר. אבל הוא היה צאצא של תרבות הדאנס יותר מאשר קריצה מתמשכת לעשרות ז'אנרים אחרים (רוק מתקדם, אמביינט, מוזיקה קלאסית, דאב, פופ, ג'אז…). המסע של האורב המשיך בקיטור מלא גם אל התקליט הבא, "U.F.Orb" לפני שאיבד כיוון, אבל הוא פתח את האוזניים ואת הלב לכל מה שבא אחר כך פיוצ'ר סאונד אוף לונדון, גלובל קומיוניקיישן, אפקס טווין – והרשימה נמשכת….

שלוש שנים אחר כך, בעודי מחזיק את העפעפיים פתוחים מול הצ'יל-אאוט-זון של אם.טי.וי, עברתי חוויה מטלטלת – מקצבים מלוכלכים ואיטיים, אורגנים כמו שאף פעם לא שמעתי אותם וזמרת עם קול שהזכיר לי למה התחלתי לשמוע מוזיקה מלכתחילה. לשיר קראו "Numb". כמה חודשים מאוחר יותר, לא פורטיסהד ולא אני ידענו מה לעשות עם ההצלחה העולמית המסחררת – יש משהו מתוק אבל גם מריר בסוד שהופך להיות נחלת הכלל.

והיו עוד מליון רגעים מוזיקליים בלתי נשכחים. כמו לשמוע בקיס אף.אם בלונדון את ג'יילס פיטרסון משמיע קטע מתוך אלבום חדש של 4 הירו, ולהישאר עוד כמה דקות באוטו הקפוא שכבר חנה ליד הבית, מצומרר למרות הסוודרים. או כמו ההופעה של אורביטל בבריקסטון, כשהם מעלים את "Heaven Is A Place On Earth" של בלינדה קרלייל, מעל "You Give Love a Bad Name" של בון ג'ובי, מעל "Halcyon" שלהם עצמם. או כמו השיר האחרון באלבום של קירסטי הוקשו, זו שגם סומפלה באותו "הלסיון". או כמו “Feel the Pain" של דינוזאור ג'וניור. או כמו "Twice the First Time" של סול ויליאמס, או כמו…

 לעזאזל. סיכום העשור הוא משימה בלתי אפשרית. כזאת שגורמת לך להישמע טיפש, מגלומני ורגשני. אני חושב שבכל זאת אוותר על התענוג.