DJ העיר, יוני 2002

תאריך קובץ: 28 במאי, 2002

FC Kahuna, ״Machine Says Yes״ (City Rockers)
אי אפשר שלא להתרשם מאלבום הבכורה של ג'ון ודן קהונה, שהיו מעמודי התווך של סצינת הביג-ביט בשנות התשעים. הם אמנם נעלמו כשהסצנה קרסה, אבל הם חוזרים עכשיו ולא רואים אף אחד מננו-מילימטר. "Machine Says Yes" הוא אלבום שמלטף במקומות הכי נעימים, בשירים שנשמעים כמו הדמייה ממוחשבת של הציר זירו-7-אייר, אבל הוא גם מחטיף שוקים חשמליים למרכזי התנועה והתזוזה של הגוף. שילובים קטלניים של צליל הרטרו-אלקטרו הכה-נפוץ כעת, עם הפקה עדכנית שלוקחת את הנוסטלגיה לנסיעה ברכבת הרים של עתיד שכולו טוב. חיוני (9)

Dntel, "Life is Full of Possibilities" (Plugresearch)
הניסיון (הגרמני בדרך כלל, למרות שכאן מדובר בחריג אמריקאי) למצוא פרשנות אלקטרונית-אקספרימנטלית לתבניות מקובלות של פופ-רוק אלטרנטיבי מלנכולי ממשיך להניב תוצאות מעניינות, אך מעורבות. גם Dntel בוחשים בקלחת עם צלילים אלקטרונים קרירים, רעשים סטטים וג'ליצים שהפכו למצע קיצבי, ואותה תוכנה שמפרקת את השירה לרשת שתי וערב של חלקיקים קטנים. ולכן נשאלת השאלה, אם כולם כל כך אקספרימנטליים, איך זה שבסוף הם נשמעים אותו דבר? אז כן, Dntel הם גרסא קצת יותר אוורירית של לאלי פונה והנוטוויסט, ויצאו להם כמה קטעים באמת מרהיבים בתקליט, אבל הסך הכל משדר תחושה של חוסר שלמות. אולי האלבום של Faultline יספק את הסחורה? (7)

—

Moby, "18" (Mute)
המוסיקה האלקטרונית של השנים האחרונות מתאפיינת יותר ויותר ברמת גימור בלתי נתפשת, תוצאה של מאות שעות עבודה על כל פיפס קטנטן, עבודה סיזיפית באולפן על תכנותי תופים וכיוונון אינסופי של התדרים וגלי הקול. אולי בגלל זה מרגיז כל כך שמובי חוזר עם אלבום נוסף של מוסיקה שהיא פרה-היסטורית במונחים שתיארתי כאן – את האלבום הזה הוא היה יכול להוציא גם לפני עשר שנים בלי שהוא יישמע לא שייך. אז אולי נמאס לו שאומרים עליו שהוא הקדים את זמנו, כי עכשיו הזמן בהחלט מקדים אותו. אבל מובי, מה אכפת לו – הוא מקדים את כולם בראש התור של צחורי השיניים בבנק. (5)

Burnt Friedman & Jaki Liebezeit, "Secret Rhythms" (Nonplace)
מפגש גרמני מסקרן בין המתופף האגדי של להקת קאן, המתופף האנושי הכי מכני, לבין ברנט פרידמן, האיש שמתמחה בהוצאת הודאות אנושיות גם מהסינתיסייזר המתוחכם ביותר (וחצי הצמד פלאנג'ר). הסשנים, שכללו גם גיטרה ו-ויברפון, הוקלטו ונחתכו מחדש על המחשב של פרדימן, שרקח מהחומרים את אלבום האיזי ליסנינג המושלם של הפקולטה למדעים מדוייקים. תחשבו על סטיבן הוקינג, תלבישו אותו בחולצת הוואי פרחונית, ותראו מה קורה כשכמה טיפות מהקוקטייל נשפכות בטעות לתוך המנוע של הכסא. (7)

DJ העיר, ינואר 2001

תאריך קובץ: 24 בינואר, 2001

ג'אפה, ״Elevator״ (Stereo Deluxe, MCI)

מאחורי הקנדי שקורא לעצמו ג'אפה, יענו, הדרום האמיתי של תל אביב, מסתתר אחד, דויד קקון. הוא כבר זוכה לכבוד מלכים בדמות רמיקסים של אנשי הנינג'ה הרבלייזר, של פילה ברזיליה, ואפילו של מאסטרס אט וורק. לא כל כך ברור לי למה, למען האמת. ג'אפה נשמע כמו תקליט בינוני פילה ברזילה – צ'יל אאוט אורגני לא מזיק, משעמם אך אפקטיבי. ב"אורגני" הכוונה היא להרבה נגינה חיה וצלילים אקוסטיים, אבל אצל ג'אפה הכוונה גם לאובססיה למקלדת החשמלית שהקדימה אבולוציונית את הסינתיסייזר. מוסיקת מעלית שלא מתרוממת גבוה מדי. (2 **)

—

קינובי, ״Soundphiles״ (Jive, BNE)

שם חדש בזירת הצ'יל אאוט, עם סינגל מצויין שיצא בקיץ, "Slip Into Something", וטייל בדיוק על קו התפר בין איזי ליסנינג, השירה של צמד האינדי-פולק בן וג'ייסון ופסיכדליה של סולואים מנוגנים לאחור. מושלם. האלבום מתחיל באכזבה מסויימת, עם שני קטעים שנשמעים כמו זבל טריפ הופ ממוחזר משנת 97, אבל מהר מאוד העניינים חוזרים לאיזור הקרירים בהם קינובי מצטיינים. הצמד הזה עסוק קצת יותר מדי בלספר על אהבתו לסאמפלר ולתקליטים ישנים, עניין שהוא כשלעצמו כבר לא חידוש אמיתי. אבל כשקינובי מתאמצים יוצאים להם דברים מקסימים, ומי שמחפש אופציה עכשווית וסבירה להרחבת אגף הצ'יל אאוט בתקליטייה, צריך לבדוק את התקליט הזה. (3 ***)

—

אמנים שונים, ״Dixon, Off Limits 2״ (Sonar Kollektiv, MCI)

דיקסון הוא פינה נוספת של כשרון בתוך מטריית העל הברלינאית שהקימו אנשי ג'אזנובה. די.ג'יי ורמיקסר שערך כאן סט יפהפה של דיפ האוס, מקצבים לטיניים והרבה נשמה. בסט שלו אפשר למצוא קטעים של ג'אזנובה (כמובן), בינפילד, רמיקסים של קינג בריט הפילדלפאי (השותף של ג'וש וינק ב-Ovum), טרובי טריו ורסטלס סול. המיקס כמובן ללא רבב, ונעשה עם הרבה רגש וחוכמה, שילוב שנשמע מובן מאליו בידיים של דיקסון. סט שצריך להשאיר בבית של מישהו שיודע לברור את המוץ מתוך התבן של הנו-ג'אז (שעומד רק לגדול בשנה הקרובה בתור הצליל הרשמי של מערב-לונדון – שימו עין על IG Culture). (4 ****)

—

Jollymusic, "Jolly Bar 2000" (Nature, NMC)

קשה לחשוב על האיטלקים ככאלה שמסתגרים באולפן, חותכים סימפולים קטנים לאלפי חתיכות ומרכיבים אותם מחדש בעמל רב. לא – האיטלקים הם ים תיכוניים (כמונו?) אוהבים סיפוקים מהירים, עבודה קלה, והאוס הדוניסטי שמריח יותר כמו גבינת גורגונזולה מאשר מוצרלה. אך ג'ולימיוזיק שוברים את כל הסטריאוטיפים האלה עם אלבום מפתיע, עשיר בהפקה מיקרוסקופית, מניפולציות מפתיעות לאינספור הסמפולים האיזוטרים שמאכלסים את האלבום, אבל בלי לשכוח שהמוסיקה צריכה להיות בשורה התחתונה כיפית. (3 ***)

—

Bonobo, ״Animal Magic״ (Tru-Thoughts, יבוא)

נכון שהתקליט הזה יצא כבר בסתיו 2000, אבל הוא כל כך יפה שזה יהיה פשע להתעלם ממנו. מאסטרפיס של מוסיקה רגועה ומהורהרת, כזו שיכולה להיות מתוייגת כטריפ-הופ, למרות שכמויות הזבל שיצאו תחת ההגדרה הזו רק עושים עוול לתקליטים כמו זה. סיימון גרין, האיש מאחורי השם, שחותם בימים אלה על חוזה בנינג'ה טיון, הוציא המון רגש ומלנכוליה מהסמפולים שעבד איתם, תפר אותם אחד לשני בצורה מושלמת, וכמולטי אינסטרומנטליסט הוסיף גם נגינה חיה למרקם העשיר והסינמטי של הקטעים. די.ג׳יי שאדוו – מאחוריך. קלאסיקה אמיתית. (5 *****)

קצרים

פורסם במקור ב-15 ביוני, 1997

Faze Action – Plans and Designs (Nuphonic)

קשה לדבר על פייז אקשן בלי להזכיר לפחות פעם אחת את המילה "דיסקו". לא האוס ולא גראג', פשוט "דיסקו". סיימון ורובין לי משתמשים במקצבים הישנים ומשלבים איתם, משחקים איתם לא מעט, ומוסיפים להם גיטרות ג'אזיות עם פסנתרים חשמליים, תזמורים עתירי כלי-מיתר, וכיו"ב. כשזה עובד, כמו בקטע In the Trees, זה לא פחות ממדהים. כשזה לא עובד, כמו ברוב התקליט, שרירי הלחיים נמתחים לכדי פיהוקים עצומים.

Various Artists, 21 Century Soul (Talking Loud)

חברת התקליטים טוקינג לאוד הצליחה לחלץ את עצמה באופן מרשים מגורל עגום. ג'יילס פיטרסון, מנהל החברה, סילק ממנה את לפלפי האסיד ג'אז המעיקים וקיבע סופית את מעמדה של החברה אחרי התקליטים המשובחים של נו יוריקן סול וניקולט. עכשיו ג'יילס מציג בגאווה את הנבחרת העדכנית. 4 הירו, דיג'יי קראסט וקליבלאנד ווטקינס מייצגים את הצד הדראם'אנד'בייסי של הלייבל יחד עם אומני הפיוצ'ר ג'אז היפנים, יו.אף.או. ג'פרי דארנל מייצג פאן אחר, סול קלאסי יותר.

למרות האיכות הגבוהה של מרבית הקטעים בו, האוסף הזה הוא רק המתאבן לפני התקליט של רוני סייז ופרוייקט רפראזנט.

Tranquility Bass – Let the Freak Flag Fly

שורה של סינגלים קלאסים (כמו They Came in Peace, על האוסף 'הדס' של מו'ווקס) הפכה את מייק קנדל, איש טרנקוויליטי באס, להבטחה גדולה. אפשר להניח ש-"Let the Freak Flag Fly" יהיה הפתעה מאוד, איך לומר, מרעישה, לקהל הטריפ הופ שהוקיר אותו. מייק הוא היפי מגודל מארה"ב שכנראה לא שהה מספיק זמן במועדוני לונדון כדי ללמוד מה קול ומה לא. וטוב שכך. תקליט הבכורה שלו יומרני, שאפתני, צבעוני, רב פיתולים ולחלוטין בלתי ניתן לקטלוג. בלאדות קאנטרי (הו ביתי ביתי אל מול הרי וירג'יניה!!!), זמרות אפריקניות עדינות (נקהלקהנקהלקה!!) שירה דמוית פיטר האמיל (ווי ווי איך נקרע לי הגרון כשאני שר!!!) וכמובן הפקה מטורפת שמצליחה לא להשמע כמו תקליט של פיטר גבריאל. יש רגעים בתקליט שהכל נשמע הגיוני, כאילו ככה היו צריכים להשמע ההיפים מאז ומעולם. חבל שההיפים עצמם לא חשבו ככה והורישו לעולם את גרייטפול דד.

Tipsy – Trip Tease (Asphodel)

צמד אמריקני שקבר את עצמו תחת ערימות מאובקות של פסקולים קיטשיים מסרטי B, סימפל את האימ-אימא שלהם, והצליח להמנע מלהפוך להרכב איזי ליסנינג מעיק. הקוקטיילים שמרטיבים את התקליט מורכבים מאותם חומרים איזי-ליסנינגיים מוכרים, אבל מהכוס הארוכה נשפך עשן הביל. קשה לשים את האצבע על הנקודה המדוייקת, אבל טיפסי נותנים טוויסט אפל ונסיוני במקצת לכל העסק. משהו כמעט עצוב לפרקים. פסקול מצויין למי שרוצה לשתות את עצמו לדעת עם ג'ין אנד טוניק, או משהו כזה.