אמנים שונים, ״Back to Mine: Underworld״ (NMC) אמנים שונים, ״Late Night Tales: Sly & Robbie״ (NMC)
בכל כמה שבועות יוצא שוב צמד דיסקים של שתי סדרות האוספים המתחרות, "Back to Mine" הוותיקה יותר ו"Another Late Night" השמרנית פחות. ניסינו לפרגן, ניסינו לקטול, ניסינו להתבונן בתופעה השיווקית הזו מכל זווית אפשרית, ניסינו אפילו להתעלם לגמרי, אבל שום דבר לא עוזר – האוספים ממשיכים לצאת, ונדמה שהם ימשיכו לצאת לעד, כאילו שהם המקבילה היאפית ועדכנית לסדרת אוספי הלהיטים הבלתי נגמרת "Now That’s What I Call Music" (שדרך אגב כבר הגיעה לפרק מס. 55, אבל מי סופר). ועם כל כמה שהקונספט השיווקי של הסדרות כבר מעורר לא מעט שאט נפש ורפלקסים אנטי-גלובליסטיים, אי אפשר להתווכח עם העובדה שהממוצע המוסיקלי של הסדרות האלה הוא בסך הכול חיובי.
אז מה שנשאר זה רק לעדכן. הנה יצא הפרק של אנדרוורלד בסדרת בק טו מיין. הוא מתחיל עם גרוב מצוין ונאום פוליטי חריף של גיל סקוט-הרון. הוא ממשיך עם הרבה טעם טוב ועריכה מושקעת, ועובר דרך להיטי פופ מוכרים, קצת טכנו-רייב קדום, קצת היפ-הופ, רגאיי, טיפה'לה דראם-אנ'-בייס, מוסיקת עולם, סול ו…נשימה ארוכה, מסתיים בדאב. וכל זה נדחס לתוך שעה אחת. למרות הקצוות הסגנוניים המרוחקים מאוד, השירים זורמים במיומנות ובמוסיקליות מאחד לשני – קארל הייד וריק סמית לא סתם זרקו את השירים למחשב. הם השקיעו מחשבה בחיבורים המוסיקליים. בעצם, הם השקיעו מחשבה רבה בכל הדיסק הזה. אולי אפילו קצת יותר מדי מחשבה – במקום להתפנן עם המוסיקה שהם אוהבים באמת, נדמה שאנדרוורלד מנסים בכוח להרשים אותנו עם הטעם המוסיקלי רחב האופקים שלהם. אולי זה היה חשוב להם כי המוסיקה שהם עושים באולפן דווקא לא נשמעת הטרוגנית כל כך, וזו הייתה הזדמנות חד פעמית להראות לעולם שיש להם טעם מוסיקלי מאוד, נו, המילה הזאת שוב, אקלקטי.
ומצלילי הדאב של גרגורי אייזקס שמסיימים את השעה של אנדרוורלד, אפשר לעבור בטבעיות אל הסט של סליי ורובי. אולי השמות שלהם נשמעים פחות מוכרים, אבל אין מצב שלא שמעתם לפחות שיר או שניים שהצמד הזה ניגן בו על באס ותופים. אנציקלופדיית המוסיקה Allmusic, שלא נוהגת להפריז, זורקת כלאחר יד את ההערכה שהשניים ניגנו בכ-200,000 שירים. אז סליי ורובי, שצמחו בקו הייצור המטורף של האולפנים בקינגסטון, ג'מייקה, דווקא לא כל כך מתחשבים בציפיות המוקדמות. הנוכחות של צלילי הרגאיי-דאב דווקא דלילה, ובמקומה יש כאן המון סול (אל גרין, אריתה פרנקלין, צ'י לייטס, קרטיס מייפילד, Rare Earth), דיסקו ופופ מתקתקים (MFSB, אוולין קינג) וגם קצת היפ-הופ מצוין (קאניבוס, מוב-דיפ) שמוסיף קצת חספוס שנחוץ בשביל האיזון. איכשהו, בלי לנסות להרשים אף אחד בכוח, ובלי לחשוש ממשטרת האופנה שמציצה מאחורי הכתף, סליי ורובי ערכו שעה ורבע של מוסיקה שעושה המון חם בלב, ומצליחה להרים את הלב כמה אינצ'ים בתוך בית החזה.
Mu, ״Afro Finger and Gel״ (Output) זה לקח עשרים שנה, אבל מוריס פולטון ביחד עם אשתו היפנית החדשה סופסוף עושים את זה כמו שצריך. השילוב האולטימטיבי של Pאנק ודאנס. פולטון מוציא מהלפטופ שלו רעשים אימתניים שאינם מהעולם הזה, ומגבה אותם במקצבי האוס ניו-יורקים רועשים עם טוויסט שחור, שבעין אחת קורצים ללאגוס ובעין השניה לריו דה ז'ניירו. מוטסומי צועקת בקול צפצפני ומנוכר טקסטים של סטודנטים לאומנות, והכל ביחד מתערבב לפצצת אנרגיה קינקית וקטלנית. אם פעם נתקעתם פיזית בתוך משחק וידאו יפני מפוצץ בבאגים לפלייסטיישן 4, אז בטח תרגישו בבית כשתקשיבו למאסטרפיס הזה. (9)
אמנים שונים, ״Late Night Tales, Sly & Robbie״ (Azuli, NMC) צמד התוף והבאס הכי מפורסמים, סליי דונבאר ורובי שייקספיר, עולים על מגדלי התאגיד וצובעים אותו בשחור. הרבה שחור. בניגוד לציפיות המוקדמות, אין כאן יותר מדי רגאיי ודאב, אבל יש כאן היפ הופ, סול, דיסקו ואפילו קורט Pאנק/Fאנק. איכשהו, אולי בגלל שהתדרים הנמוכים נשארים דומיננטיים לכל אורך הדרך, הכול מתחבר ביחד ועושה חם בבטן ונעים באצבעות של הרגליים. עם כל המיאוס מסדרות אוספי הצ'יל אאוט לסוגיו, חייבים להשתחוות בפני סליי ורובי ששלפו אוסף חלקלק ונהדר כל כך. (8)
אמנים שונים, ״Back to Mine, Underworld״ (DMC, NMC) נדמה שריק וקארל רק חיכו שיפנו אליהם כדי להכין את האוסף הזה. הם כבר ידעו שהם רוצים להפגין בו את המגוון המוסיקלי שלהם, לגעת בסול ודאב, בFאנק ובהיפ הופ, להראות שהם אוהבים גם פופ – ולא לשכוח את הטכנו שעיצב את צליל הלהקה באלבום הראשון והדראם אנ' בייס שפלש לשני. והנה גם נגיעה של מוסיקת עולם שחוזרת שוב לאופנה. המיקסים בין השירים מושקעים ולא טריוויאליים. ריק וקארל הם שני פרפקציוניסטים שלא ייתנו לשירים לעבור בסך, אחד אל תוך השני, בלי לטפל בהם קצת קודם. הכל טוב ויפה, אבל מישהו קצת שכח את הלב שלו בבית. (6)
אמנים שונים, ״Branches and Routes, a Fatcat Compilation״ (Fatcat, MCI) Fatcat התחילה כחנות תקליטים שאיננה ידידותית למשתמש למרות שהיתה בה ערימה של מוסיקה מצוינת, וכך היא המשיכה גם כשנאלצה להפוך מחנות ללייבל. באוסף הכפול והחדש של הלייבל, הוא חוגג את החופש האומנותי שלו, שהתפרש על קשת מוסיקלית רחבה במיוחד – מאלקטרוניקה אבסטרקטית עכשווית שחייבת את קיומה לתוכנה בשם מקס, דרך רוק אומנותי שקט ועד התפרצויות רעש אלימות. יש כאן תמונת מצב יפה ומאוזנת של כיוונים ומגמות עיקריים במוסיקת השוליים של השנים האחרונות, שירים יפים של דייוויד גראבס, פנש, פרוסס טראנסינט וייבס וכמובן כוכבי הלייבל, Mum וסיגור רוס. בחירת הקטעים והעריכה שלהם, כשהקטעים הקשים יותר ממתינים עד שלהי הדיסק השני, הופכים את החבילה לנגישה מאוד וקלה למדי לעיכול. (7)
Pepe Deluxe, ״Beatitude״ (Catskills) כל פעם שחושבים שרעיון האלבום-שתפור-מסמפולים-של-אנשים-אחרים מיצה את עצמו, מגיע איזה ממזר חדש ומוכיח שזה לא ככה. הפעם הממזר הם הצמד הפינלנדי, שבין חטאיו גם קטע סימפטי שתרם בעברו לפרסומת של ליווייס. "Beatitude" מלא ברעיונות מבריקים, שנשמעים רעננים כאילו הביג-ביט מעולם לא נפח את נשמתו. מקצבי Fאנק מתרוצצים מצד לצד עם אורגני האמונד צועקים, וסולואים של גיטרות שבוקעים ממגברים שרופים. בקטעים אחרים משוויצים שני הפינים שהם לא מחפשים רק ריגושים מהירים אלא יודעים גם לבנות קטעים מורכבים ומחופפים יותר. שווה לאללה. (8)
Stateless, ״The Art of No State״ (Freerange) אלבומי אמן מלאים בתחום הניו-ג'אז/ווסט-לונדון/ברוקן-ביט נוטים איכשהו לאכזב. היומרה להמציא מחדש את הגלגל מתנפצת על שירים חלשים ורכרוכיים, עם מחוות ריקות למוסיקת נשמה והרבה אוונטה על פארש. ופתאום מגיע האלבום השוודי הזה, של אנדראס סאג (שמקליט גם תחת שמות נוספים, אבל על כך בפעם אחרת) שמצליח במקום שבו גדולים ומפורסמים ממנו נכשלו. אלבום שעושה כבוד לג'אז-Fאנק של הסבנטיז, קורץ בעין אחת להרבי הנקוק ובעין השנייה ללוני ליסטון סמית', אבל נשאר עם שתי רגליים ב-2003. אוורירי, כיפי ונעים. (8)
Barbara Morgenstern, ״Nichts Muss״ (Labels-Germany, יבוא) ברברה מורגנשטרן היתה צריכה להיות מלכת הקרח של הגליץ'. התשובה הפרידג'ית לעמיתיה, להקת Notwist. אולי זה עוד יקרה, יום אחד. בינתיים משלחת מורגנשטרן אלבום שחלקו בגרמנית, חלקו באנגלית, וחלקו אינסטרומנטלי. קשה לדחוף אותה לקטגוריה מוסיקלית אחת, כשברור שיש כאן יותר מאסכולה אחת של צלילים בפעולה – קצת גליץ' דיגיטלי, קצת פופ תמים ועוד קצת גיטרות ניו-ווייב. יש כאן צליל שלעיתים נשמע מיומן ומנוסה ולעיתים נשמע נאיווי ותמים. זה עדיין לא בשל לחלוטין, אבל מכיל כמה הברקות מוצלחות. (7)
Adrian Sherwood, ״Never Trust a Hippy״ (RealWorld, הליקון) השם של האלבום הזה מרמז על כך ששרווד נמצא איתנו עוד מימי מהפכת הפאנק. בסוף שנות השמונים ותחילת התשעים, הוא ביסס את עצמו, ביחד עם נגני האולפן שעשו את מהפכת ההיפ-הופ, כמפיק הדאב הלבן החשוב בעולם. איכשהו, רק עכשיו, אחרי שהוסיף את שמו כמפיק לאלבומים של פריימל סקרים, מארק סטיוארט, ניין-אינץ'-ניילס, אפריקן הד צ'ארג' ועוד עשרות אחרים, הוא מגיע לאלבום סולו ראשון (!). לפרקים הוא נשמע מיושן, ולפרקים מבריק, שרווד עדיין יודע לבנות טוב מכולם מרחב תלת ממדי שבו יכולים האפקטים לקפוץ מצד לצד בצבעים מלאים, כשהם נשענים על יסודות בריאים של באס ותופים. (6)
Adult., ״Anxiety Always״ (Ersatz Audio, יבוא) מאז האלבום הראשון שיצא לפני שנתיים, הצליח צמד האלקטרו הדטרויטי לזכות בקצת חשיפה בינלאומית, והכרה של יוצרים כמו קארל קרייג ודת' אין וגאס. באלבום החדש מנסים Adult. להחזיר את הPאנק לתוך הדאחקה שנקראת אלקטרו-קלאש, ולהיות האחים המופרעים של ליידיטרון. לפחות מבחינה צורנית, הם מצליחים. גיטרות באס בדיסטורשן קורעות למכונת התופים את עור התוף, הסינתיסייזרים נובחים והשיירה עוברת. הקול של ניקולה קופרוס תפור על המשימה כמו שמלת רשת שחורה מטונפת, אבל למרות הכוונות הטובות, העסק לא מתרומם, כי בשביל לגרור אותנו צורחים ומדממים אל המרתפים האפלים של שנות השמונים אנחנו מוכנים רק בשביל שירים טובים ולא העתקים חיוורים של מה שהיה פעם הדבר האמיתי. (5)
אמנים שונים, “The Future Sounds of Jazz Vol. 9”(Compost, MCI) הסדרה הוותיקה הזו של קומפוסט, שמראש הגדירה את הכיוון של הלייבל הגרמני הבולט הזה, ידעה לא מעט עליות וירידות. עכשיו, אפשר לגלות בשמחה, הכיוון הוא שוב כלפי מעלה. אחרי הפתיחה של האוסף, שנשארת בטריטוריות קומפוסט מוכרות, נכונה לנו הפתעה עם מספר קטעים כבדים ועמוקים יותר, ואחר כך יורד האוסף לגליץ', עם קטעים של Dntel ו-Savath & Savala. יכול להיות שהקשר למילה "ג'אז" התרופף במקצת, אבל כיף לראות את הלייבל מחדש קשר עם המילה "Future". אוסף מצוין, שלרגל הגעתו לפרק התשיעי יקבל גם את הציון (9).
Various Artists, "Pop Ambient 2003" (Kompakt) בשנים האחרונות המושג צ'יל אאוט הולך ומתרחב, סופח פנימה עוד ועוד מרכיבים, עד שכבר לא ניתן להבדיל בין תוכנית רדיו בפריים טיים לעוד אוסף קפוצ'יל נטול קפאין. האוסף החדש שיוצא בחברת קומפקט מחזיר את האמביינט למקור שלו – צלילים מסונתזים בודדים, שמרחפים חסרי משקל באוויר, מהדהדים קלות ושוקעים לתוך אגמים אנלוגיים רחבים, משתכשכים בהם מעט, וחוזר חלילה במונוטוניות מהפנטת. ולמרות שיש מליוני אלבומים שיכולים להתאים לתיאור הזה, יש כאן באוסף את האלמנט הנוסף, שמעביר צמרמורת איטית במעלה חוט בשדרה עד ששיערות העורף סומרות אחת אחת. (9)
Cuica, "City to City" (Ubiquity) קוויקה עושים מוסיקה שאפשר לקטלג כניו-ג'אז, אבל לא תשמעו אצלם נסיונות מתייפיפים לשחזר את קלאסיקות הג'אז של שנות החמישים והשישים, ולא תצטרכו להחזיק את העיניים פתוחות עם גפרורים. המוסיקה שלהם משלבת ללא מאמץ מקצבים ברזליאים עשירים, ומקצבי דיסקו/האוס פשוטים בהשראת מורגן גייסט ופרוייקט Metro Area. ניכר בתקליט הזה שלא בוזבז עליו זמן עבודה מיותר – הוא אמנם לא מופת של עבודת אולפן מורכבת, אבל מאידך הוא מצליח לשמור על חיוניות, תשוקה ושמחה ספונטנית. חצי הצמד קוויקה, דרך אגב, הוא פיט הרברט, המוכר הנחמד של חנות התקליטים הלונדונית אטלס, עליה השלום.
Bobby Hughes Combination, "Nhu Golden Era" (Stereo Deluxe, MCI) בובי יוז הוא השם בו בוחר המוסיקאי הנורווגי, אספן הורן, לשחרר לעולם את יצירתו. באלבום השני הוא ממשיך להשען על סמפולים של אלבומי ג'אז ו-Fאנק (ממוצא סקנדינבי, גורסת השמועה), ולהדביק אותם ביחד בסיוע של להקת נגנים בשר ודם. כבר באלבום הקודם, Fusa Riot (Ultimate Dilemma, 1999), הוא הדגים יפה איך להוציא את ריח הצ'יז מסמפולים ישנים תוך שמירה על ניחוח הזיעה שהוטבע בהם בעת ההקלטה. באלבום החדש, שמוקדש לחברה החדשה שלו עם השם השלמה ניצני, Nhu, הוא נוקט בקו מוסיקלי מנומס קצת יותר, שיתאים לבית החדש שלו, הלייבל סטריאו דלוקס. (7)
Lightning Head, “Studio Don” (Best Seven, MCI) סטודיו דון הוא תקליט מתעתע. בחור אנגלי שהיה חבר בהרכב הדאב האלקטרוני, רוקרס היי-פיי, חובר לסונאר קולקטיב, כן השיגור הביתי של אנשי ג'אזנובה וספיחיהם בברלין. מתוך המישמש הסגנוני הזה צומח "Studio Don", שבאופן מוצהר מנסה לשלב מקצבי ראגא, השפעות לטיניות, אטיטיוד של רחבת ריקודים ונגיעות של קיטש. הכל התחיל בסינגל אחד נפלא, "Me and My Princess", שהתווה את הדרך לאלבום כולו. נכון שאין כאן עוד פצצה כמו השיר הזה, אבל בסך הכל, "סטודיו דון" הוא יציאה שמחה ומקורית.
Depth Charge, "Spill…" (DC recordings, MCI) כל אתר מוסיקה שמכבד את עצמו יספר לכם על החשיבות של ג'יי סול קיין, האיש מאחורי דפת' צ'ארג'. בשנים האחרונות נדמה בטעות שהאיש פרש מעסקי המוסיקה, אולי כי תקליטו האחרון יצא לפני ארבע שנים והתקבל בקרירות. עכשיו יוצא לאיש אוסף של קטעים שהוקלטו בין 93 ל-98, ומכילים את כל טביעות האצבע המוכרות של קיין – מקצבי היפ-הופ מנופחים, סינתיסייזרים מזמזמים עם פילטרים פתוחים, סמפולים מסרטי קונג פו, סרטים כחולים וסרטי בלקספלויטיישן. קיין היה אחד הראשונים שחיברו למוסיקה אלקטרונית סקס סליזי ואלימות קומית, אבל למוסיקה שיצר אז יש היום רק ערך היסטורי (5)
Roots Manuva, ״Dub Come Save Me״ (MCI, נינג'ה טיון) שנה אחרי "Run Come Save Me", אלבום ההיפ הופ הנהדר שלו, שהוכיח אחת ולתמיד שאנגלים יכולים לעשות את זה לא פחות טוב, רוטס מנובה מראה שההבדלים בין ההיפ-הופ האנגלי שהוא כרגע משמש בתור הדובר המוכשר ביותר שלו, לבין ההיפ-הופ האמריקאי, הם עמוקים יותר. זה לא רק עניין של גישה וסביבה סוציו אקונומית שונה. מדובר גם בהשפעות מוסיקליות אחרות – הקהילה השחורה באנגליה מושפעת בצורה הרבה יותר דומיננטית מקינגסטון ג'מייקה, ומכאן מגיע גם הצורך להוציא את אותו אלבום בגרסאות דאב. מומלץ לאוהבי רוטס מנובה, ולחובבי דאב שמוכנים לקבל וריאציות חדשניות על הנוסחה (7)
Spacemonkeyz Vs. Gorillaz, ״Laika Come Home״ (EMI, NMC) נדמה שדיימון אלבארן אף פעם לא שבע. בזמן שלהקת האם (בלאר) בהקפאה, הוא התפנה להוצאת פרוייקט מוסיקת עולם אפריקאית, וכמובן לזכה להצלחה עצומה עם פרוייקט הגורילאז, שמשותף לו ולדן האוטומטי. ומהפרוייקט הזה הם סוחטים עוד כמה אגורות – אלבום של גרסאות דאב לאותו תקליט (לא לבלבל עם אלבום של רמיקסים שיצא לפני חודשים מספר), שכולל הקלטות מחודשות בניחוח סקאנק לאותם להיטי MTV. ולמרות הרצון להתייחס קצת בחשדנות לכל העניין, חיייבם להודות שמדובר בדאב מצויין שנותן חיים חדשות לשירים שכבר עברו את תאריך התפוגה שלהם בשל חשיפה מוגזמת. (7)
The New Deal, ״New Deal״ (Jive Electro, NMC) שלישייה של קנדים עם מסצינת הג'אז של טורונטו, שרוצים לשלב נגינה חיה במוסיקה אלקטרונית. כן, זה נורא כמו שזה נשמע. הגיע הזמן שמוסיקאי ג'אז יפנימו – אם לא קוראים לך רד סנאפר, ואם לא ייצרו אותך במפעל אלקטרוני ביפן, אין טעם שתתחיל לנגן על מערכת התופים שלך מקצבי דראם אנ' בייס. זה נשמע רע. במיוחד כשמלמעלה באים סולואים ארוכים וחסרי פואנטה שנשמעים כמו הכלאה של צ'יק קוריאה ביום רע עם להקת Rush ביום טוב, וכמובן איך אפשר בלי התחכמויות של מקצבים לא סימטריים שנועדו יותר בשביל הדאווין מאשר בשביל הגרוב. (1)
Minus 8, ״Minuit״ (Compost, MCI) היו ספוקלציות לפיהן גסיסתו של הדוט.קום מסמלת גם את גסיסתו של הדוט.קומפוסט, לייבל הניו-ג'אז הגרמני. אז מצד אחד, מייקל ריינבות, המנהל מוציא שם תקליטים שעדיין מתרעננים ומפגיזים (ג'אזנובה, מונסטאר), אבל מצד שני יוצא התקליט הזה, השני של רוברט יאן מייר בקומפוסט. תקליט חצי אפוי, שנגוע ברעות החולות של האגפים היותר מנוונים של הצ'יל אאוט – חבל. אולי אלה סימניה של ההצלחה לה זכה עם התקליט הקודם, שגורמות לפינות להתעגל ולעוקץ להעלם. ואם זה לא מספיק, אז גם כאן חושבים שאנחנו מטומטמים ושמים קלוז אפ של כורסא על העטיפה. או.קיי, צ'יל אאוט. הבנו את הקטע. (5)
Chicken Lips, ״Extended Play״ (Kingsize) הלייבל קינגסייז הפציע בעידן הביג-ביט, אבל עשה מסע מכובד אל השוליים השמאליים של ההאוס. צ'יקן ליפס, שזה להם האלבום השני בלייבל, הם דוגמא שממחישה יפה את המעבר – אתם יכולים לקרוא ל"Extended Play" אלבום האוס ואף אחד לא יחלוק עליכם, אבל מלבד הקצב המרובע של פעימות ההאוס המונוטוניות, הכל כאן בנוי אחרת, וטוב שכך – באסים וגיטרות, או אפילו צלילים של מכונות תופים טיפוסיות, מחזירים אותנו למרתפים ניו יורקיים בראשית שנות השמונים. מכשירי אפקטים טובלים את אלבום בחומצת דאב. נכון שיותר מדי קטעים פה הם משחק מקדים ללא פואנטה, אבל יש משהו כובש בשפיות נעדרת נצחונות. (8)
במרכז העטיפה פנים חתומות, האוזניים מכוסות באוזניות כהות. גרפיקה ממוחשבת עדינה הופכת את הפנים האלה לפניו של יצור שחציו אנושי חציו דיגיטלי, שני שקעים ממוקמים במצחו מעל עין שמאל, שתשדורת נתונים אדומה זורמת מהם היישר אל … המחשב באולפן? אל השקעים במצח שלנו?
צריך ביצים שעשויות ממתכת כבדה כלשהי, כדי לבוא בתחילתו של המילניום השלישי, בתקופה שבה הוסכם כי המקוריות והבלעדיות הן קונספט מיושן, ולצאת באלבום בכורה, בלי שהעולם הגדול באמת יכיר אותך, ולקרוא לו בפשטות "My Sound". אבל להצהרה החצופה של סטריאוטיפ, יש כיסוי. סטפן מורף, התחיל רק לפני חמש שנים לעשות מוסיקה. היום, בגיל שלושים, הוא משחרר את אחד האלבומים המרעננים ומקוריים שנשמעו הרבה זמן (ועדות נוספת אפשר לשמוע במספר רמיקסים מצוינים שעשה לקולגות בשנה-שנתיים האחרונות).
סטריאוטיפ הוא קודם כל בן לאחוות הדאב הוינאית. את האלבום הזה הוא מוציא בחברת התקליטים של קרודר ודורפמייסטר, G-Stoned, ותהליך היצירה היה בפיקוחם האומנותי הצמוד (קרודר גם מקבל קרדיט בשיר הראשון באלבום). אבל עד עכשיו התאפיין צליל הדאב הוינאי בסטלנות עצלה. ומרוב עשן כבר היה קשה לראות את האש, את המקום המשמעותי ממנו נובעת המוסיקה. קרודר ודורפמייסטר, שאחראים בלעדית למפץ הווינאי הגדול, ראו איך הצליל שהוציאו עליו סימן רשום, דהה והתפוגג מרוב שכפולים של שכפולים במכונות צילום חבוטות (לקטגורייה הזו נופלות גם רוב עבודותיהם האחרונות של הצמד).
סטריאוטיפ ויתר על הצלילים המלטפים שמסתלסלים לאיטם בחלל החדר כמו שובל עשן מתוק. הדאב שלו שואב את ההשראה מספורי מדע בדיוני אפלים, מסרטי מנגה עם סוף רע, מצלילים אורבניים נוקשים. קחו את "Jahman" למשל – השירה הג'אמיקנית של טיקימן, שלעיתים נחתכת, מעורבלת ומכווצת באמצעים דיגטיליים, שפריצים של באס עמוק מסונתז, קילוח של כלי הקשה דיגיטיליים שמהדהדים דרך מכשיר אפקטים. או "Tell Me" שמשלב שירה עמוקה ומלאת נשמה של הוברט טאבס (Tower of power), בסוג של מחווה להמנוני האוס ישנים, למרות שהמקצב רחוק מהסימטריות של הארבע-על-ארבע הוותיק. יש כאן חיבור לא ייאמן בין מסורת ג'מאיקניות (רגאי דאב), הווה בריטי (2-סטפ) ועירוניות גרמנית (טכנו). וגם אם יש כמה רגעים בתקליט שלא עומדים בסטנדרט הגבוה שסטריאוטיפ מציב לעצמו, אי אפשר שלא להתרשם עמוקות מ"My Sound", הישג כביר של מוסיקליות שמחזיר את האמונה שהעתיד עוד לפנינו.
"Cardiology" אלבום בכורה של אינדיבידואל אחר, מט צ'יקוין שמקליט תחת השם ריקלוס. בארבע השנים האחרונות ריקלוס מסומן בתור "הדבר הבא", איש המשמרת הצעירה של דטרויט, אחרי שנלקח תחת חסותו של קארל קרייג. אבל דטרויט, העיר שממנה יצאה בשורת הטכנו לעולם, הפכה עם הזמן למעוז של קבעון מחשבתי שאיננו פתוח לשינויים ולהשפעות חיצוניות. עם כללים ברורים מדי של מה "נכון" ומה "לא נכון". ואת התבנית הזו שובר צ'יקוין בקלות מעוררת הערצה. האלבום שלו מזכיר קצת את פרינס במיטבו, קצת מקצבי אלקטרו, קצת השפעות של ג'אז וFאנק, כמה נגיעות מתבקשות של דאב – אני בטוח שכבר קראתם רשימת השפעות דומה באי אילו ביקורות מוסיקה בעבר. אבל מה שמייחד את ריקלוס זו הדרך הייחודית בה הוא מניח את כל האלמנטים הללו ביחד. לפרקים הוא מזכיר את עמיתיו מהצד השני של האוקיינוס, אי-שם על ציר 4-הירו-באגז-אין-דה-אטיק-ג'אזנובה-קומפוסט, אבל להבדיל מהם, נדמה כי ריקלוס לא מרגיש כאילו כל כובד משקלם של העבר והעתיד מונח על כתפיו – היומרות שלו מציאותיות יותר. הוא לא מנסה להמציא מחדש את מורשת הג'אז והסול עבור המילניום החדש. באיזשהי קלילות שמשקפת את ההנאה הגדולה שהוא מפיק מעצם תהליך היצירה, גם ריקלוס מראה שאפשר לעשות דברים אחרת, ולחפור לעצמך נישה יצירתית שכולה שלך.
Luke Slater, "Alright on Top" (Mute) לוק סלייטר הוא איש טכנו בריטי וותיק ורב זכויות. בתקליט השלישי שלו עבור חברת מיוט הוא מעמיק את הפלירט שלו עם צלילי אלקטרו, עד כדי כך שיצר אלבום אלקטרו-פופ אייטיז נוסטלגי שמתמקם בנוח בין הליגה האנושית לבין ג'ורג'יו מורודר. הכוכב המפתיע של התקליט הוא ריקי בארוו, לשעבר סולן להקת ה-Aloof, שמצליח להוסיף דרמה ועומק לקלישאות האייטיז שסלייטר משחזר באהבה. חלק מהקטעים מצוינים ממש ומשכנעים מעבר להתרפקות הנוסטלגית, ובקטעים אחרים סלייטר מזכיר שהוא גם יודע להמציא ולחדש, ולא רק לצעוד בנתיבי העבר. (7)
Swayzak, "Groovetechnology v1.3" (K7) ציר כוח חדש נבנה בחיבור הזה בין רדיו-האינטרנט המוביל Groovetech, לבין הלייבל K7, ולהשקת שיתוף הפעולה נבחר הצמד הבריטי סווייזק, ששולח כאן סדרה של גלויות מהקצה המינימליסטי והדאבי של הטכנו. דיסק כפול ומצוין של מוסיקה שנותנת בראש במובן האינטליגנטי של המילה. אפשר לקטלג את הדיסק תחת הכותרות האוס מינימליסטי/טכנו דאבי/הצליל של בייסיק צ'אנל/קומפאקט כשהכוונה היא עדיין למקצבים שמצליחים להיות מנוכרים, מונוטוניים ומכאניים, אך עדיין להכיל הרבה חום אנושי ועומק. ומי שמעוניין ליישב את הסתירה הזו, שיחפש מהר את הדיסק בחנויות וייתן לו הרצת ניסיון. ההנאה מובטחת. (8)
Joseph Malik, "Diverse" (Compost, MCI) תקליט יפהפה של כשרון ענק – זמר פולק/ג'אז/סול עם אלבום בעל גוונים אקוסטיים עשירים. השיר הראשון משמש כאקספוזיציה מוצלחת לאלבום, עם צליל של גיטרה אקוסטית, ויברפון, טמבורין, מיתרים שמלטפים ברקע ורמז של תופים, ומתוכם בוקע הקול הבאמת יפה של מאליק. ההמשך בדרך כלל מוצלח לא פחות – מספר שירים משלבים בהצלחה לתוך המרקם הטבעי גם מניפולציות אלקטרוניות ותופים מתוכנתים. ברגעים הפחות טובים, ואין הרבה כאלה, אווירת הזמר רחוב בסניף של ג'אז-קפה מאפילה על כל היתר. (8)
Smith & Mighty, "Life Is…" (K7, BNE) המייסדים המיתולוגיים של הצליל של בריסטול חוזרים עם אלבום שאמור לבסס את הקאמבק המוצלח מלפני שנתיים וחצי, אבל מפוצצים לעצמם את בלון הציפיות. אין כאן מספיק שירים טובים, או תחושה של אנרגיה יצירתית מתפרצת. סמית אנד מייטי פוזלים אל מקצבי 2-סטפ באופן מחוייב המציאות, אבל נשארים קרוב למקצבי היפ-הופ, דאב ודראם-אנד-בייס, בדיוק כמו באלבום הקודם. שוב מתארחת שורה ארוכה של זמרות ו-MCs, חלקם הופיעו באלבום הקודם וחלקם חדשים. מי שאוהב את הבאס העמוק והצליל הנעים-אך-מחוספס של סמית אנד מייטי ימשיך איתם גם אל האלבום הזה, שלמרות הכל ובסופו של דבר עדיין מכיל כמה אבני חן אמיתיות. (6)
Jazzanova, "In Between" (JCR) הרבה זמן וציפיות עברו עד שיצא אלבום הבכורה של השישייה הברלינאית, ג'אזנובה. מי שמצפה להמשך ישיר של הצליל הדומיננטי מאלבום הרמיקסים המצויין מלפני שנתיים, יתאכזב. הצליל כאן לא מיועד לרחבת הריקודים. אבל מדובר באלבום רב-שכבתי שנדרשות האזנות רבות כדי לגבש עליו דעה מוצקה. אין ספק שההפקה מדהימה, ויש כאן שיעור מאלף בתכנות מקצבים. ג'אזנובה מצליחים לטפס כמה מדרגות למעלה בכל מה שקשור בעיבוד, במורכבות ריתמית, ובבנייה של טקסטורות-צליל אורגניות יותר. בקטעים בודדים הם מנסים יותר מדי להיות מוסיקליים, ונכשלים. בשאר האלבום זה עובד כמו קסם. (8)
הוא נמצא כאן כבר חמש עשרה שנים, ועדיין מעורר רגשות עזים אצל הרבה אנשים. אחרים מתייחסים אליו בשוויון נפש, כזה ששמור לתופעות מובנות מאליהן. למרות המקום המרכזי שהוא ממלא בחיים של מליוני צעירים בעולם, כולם מקבלים זאת כעובדה נתונה שתקופת הזוהר שלו נמצאת אי-שם בעבר – במועדוני ההומואים של ניו-יורק ושיקאגו באמצע שנות השמונים. במועדונים באיביזה של סוף שנות השמונים. במועדונים הראשונים שהביאו ללונדון את הבשורה (Shoom). במועדון ההסיינדה במאנצ'סטר. האוס, כמו הכימיקל שמזין אותו, הוא כמיהה מתמדת אל אותה חוויה ראשונית שלעולם לא ניתן יהיה לשחזר אותה במדויק. כמיהה אל איזשהו רגע אוטופי, בו כולם היו "ביחד", "הרגישו את זה", המוסיקה היתה הכי יפה בעולם, וכך גם האנשים כולם, ללא הבדל דת גזע מין או נטייה.
המפגש של שלושת הדי.ג'יים הלונדונים, אשלי בידל, רוקי ודיזל, שייסדו את אקספרס-2, ייצר כמה רגעי האוס קלאסיים כאלה. "מיוזיק אקספרס" ו"לונדון אקספרס" שיצאו בתחילת שנות התשעים, נשמעים עד היום כמו אושר טהור. הפרוייקט הזה קצת נזנח בהמשך, כדי לחקור כיוונים שונים, ג'אזיים ורגועים יותר, תחת שמות כמו באליסטיק-בראדרס, בלאק-סיינס אורקסטרה ועוד. עם תחילת האלף הנוכחי השלישייה חזרה לאולפן והקליטה סדרה של מפלצות רחבה חדשות. שמונה שנים אחרי הסיבוב הראשון, והעולם אליו חזרו אשלי, רוקי ודיזל שונה מאוד מזה שעזבו. הנאיביות נעלמה, והעסקים הגדולים השתלטו על המוסיקה והמועדונים. אבל זה לא מה שיפריע למותג אקספרס-2 לחזור ולככב ברשימות הטופ-טן של די.ג'יים ברחבי העולם.
אקספרס-2 מייצרים קטעי האוס יעילים ומהוקצעים שמשתמשים בכל השטיקים הנכונים במקומות הנכונים. אבל בהשוואה לסיבוב הראשון, הצליל הפעם מחוזק והרבה יותר שרירי. אפקטים של הדהוד, קולות סינתטיים נמוכים שחוזרים על המנטרות (Supasong ,AC/DC), צלילים שמרחפים בתוך אמבטיה של אקו – כל אלה יוצרים תחושה אינטנסיבית של דרמה מזוייפת, זולה, כזו שמוכרת מאוד מקטעים בסגנון עדות הטראנס והפרוגרסיב האוס. אקספרס-2 רצו לכבוש את מועדוני-העל והם עשו את זה בדרך הקלה והפשוטה. עם הרבה כוח ובלי הרבה מוח. נכון ששמות הקטעים רומזים כאן על אירוניה של מי שמודע לעצמו ולמעשיו, אבל מלבד רגעי חסד ספורים בתקליט, האירוניה היא רק תירוץ קלוש לתחכום שלא ממש נמצא כאן.
ואם מדברים על רגעי חסד, הכוונה היא בעיקר ל"Lazy", שיתוף הפעולה עם דיוויד בירן, מנהיג הטוקינג-הדס. להיט לא צפוי, וחזרה מבורכת לכושר של האיש שכבר המציא כל כך הרבה דברים בעבר ונשמע כאן חיוני וחינני מתמיד, עם פלייבק מבריק, שמראה שכשהם רוצים, הם יכולים. אורח אחר באלבום, דיטר מאייר מהצמד השווייצרי ילו מצליח פחות – הוא רק הופך לעוד קול דרמטי-נמוך כשסוללה של מקצבי בולדוזרים מגלחים מאחוריו את השטח. קטעים אחרים ב"מיוזיקיזום" שחורגים ממתכונת "גלובל אנדגראונד", הם בסופו של דבר רק שחזורים מוצלחים של תת-ז'אנרים אחרים בהאוס. אחד נשמע כמו גאראג'-האוס ניו-יורקי מלא נשמה, והשני נכתב בהשראת "סטרינגס אוף לייף" של דרק מיי.
אקספרס-2 משחקים לפי הכללים. הם לא מנסים להגיד משהו חדש לעולם, אלא מנסים לסכם עבורנו כיצד האוס אמור להישמע, בלי יותר מדי פרשנות אישית. אבל אי-אפשר להאשים אותם. האוס הוא כרגע (וכך היה בדרך כלל) סגנון שלא מסתכל קדימה – רק אחורה.
Smith & Mighty, ״Life Is…״ (BNE)
האגדה של סמית אנד מייטי סופרה בהרחבה עם צאת אלבומם הקודם, "Big World, Small World" שיצא לפני שנתיים וחצי. ובקצרה, המייסדים האמיתיים של הצליל של בריסטול שהסתבכו עם חברות תקליטים מרושעות בעוד עמיתיהם מאסיב אטאק, פורטיסהד, רוני סייז ואחרים הופכים לשמות עולמיים. עם צאת אותו אלבום בחברה חדשה בעלת פרופיל גבוה, K7, היה נדמה כי לסיפור יהיה סוף טוב מהאגדות. אבל האלבום השני של סמית אנד מייטי בלייבל החדש מוציא את האוויר מבלון הציפיות. לא שהוא אלבום רע, אבל אין בו מספיק שירים טובים, או תחושה של אנרגיה יצירתית מתפרצת. האלבום סתם מתנהל לו, בלי הפתעות ובלי לכבוש טריטוריות חדשות. סמית אנד מייטי פוזלים מדי פעם אל מקצבי 2-סטפ באופן שהוא קצת מחוייב המציאות, אבל בדרך כלל הם נשארים קרוב למקצבי היפ-הופ, דאב ודראם-אנד-בייס, בדיוק כמו באלבומם הקודם. גם כאן מתארחת שורה ארוכה של זמרות ו-MCs, חלקם הופיעו באלבום הקודם וחלקם חדשים, לא שאפשר היה להבחין בכך ללא השוואה בין הקרדיטים של שני האלבומים. מי שאוהב את הבאס העמוק והצליל הנעים-אך-עדיין-מחוספס של סמית אנד מייטי ימשיך איתם גם אל האלבום הזה, שלמרות הכל ובסופו של דבר עדיין מכיל כמה אבני חן אמיתיות.
Ulrich Snauss, ״Far Away Trains Passing By״ (MCI)
לא אלבום חדש (יצא בשנה שעברה – עכשיו זוכה להפצה בישראל), לא אלבום "חשוב", לא אלבום אופנתי. אין כאן הפקה יוצאת דופן, התכנותים של התופים סטנדרטים ולא מסובכים, אבל עדיין מדובר באחד האלבומים הכי יפים ששמעתי הרבה זמן. אולריך שנאוס יוצר כאן קטעים מלודיים, פשוטים, נעימים בלי להיות סירופיים, מרגיעים בלי להיות נומבון-בתי-קפה טיפוסי נוסח מוצרי הלייבל סטריאו דה-לוקס. מעין הכלאה בין עבודותיו של הגיטריסט ויני ריילי (דורותי קולום, האות של "שתיקת הכבישים" בגלגלצ למי ששאל) לבין אלבום האמביינט הראשון של אפקס טווין. יופי צפון אירופאי קריר ומלנכולי, של געגועים מודחקים ושל נסיעה אינסופית דרך נופים עצומים משתנים. טפט מוסיקלי מושלם שיסחט מכם את הרגשות החבויים ביותר.
הצמד הגרמני הזה אסף בתחילת דרכו הרבה השוואות צפויות ל-Autechre, אבל כאן, באוסף הרמיקסים השני שלהם (עם עוד אלבום מקורי שלהם ברזומה) הם מראים שהם מסוגלים לפתח את הזהות העצמית, לשכלל את הצליל המינימליסטי והנסיוני, תוך שילוב מבורך של אלמנטים קומוניקטיביים יותר, הכל יחסית כמובן, שהופכים את חוויות ההאזנה למשהו הרבה יותר מרתק ומעניין. מי שהתייאש מהקונספט של "בריינדאנס" יגלה שFunkstorung יכולים להפיח הרבה יופי מיוחד בחומרי הגלם שלהם, שבמקרה הזה כוללים קטעים מקוריים של Plaid, A Guy Called Gerald, Jean Michel Jarre ואחרים. (8)
—
הרברט, ״Around The House״ (K7, BNE)
לא, לא אלבום חדש של הרברט, אחד הנסיכים של שנת 2001, אלא האלבום המופתי שלו שיצא עוד ב98 וזוכה עכשיו להוצאה מחדש והפצה מסודרת באמצעות אימפריית K7, שמפגינה שוב חסד רב עם אלו שלא הצליחו לשים יד על האוצר הזה בסיבוב הראשון. כל המרכיבים של “Bodily functions”, נמצאים כבר כאן, עם דני סיציליאנו, הסמפולים של פריטים ביתיים יום יומיים שהופכים למקצבים יבשים עם סווינג רטוב, השירים הנפלאים. ההבדל הגדול הוא ש"Around the house" כשמו כן הוא, אלבום שנותן אינטרפטציה ביתית למוסיקת האוס מועדונית. ולמרות שלא תשמעו אותו באף מועדון, הוא אחד מאלבומי ההאוס הכי טובים אי פעם. (9)
Koop, "Waltz For Koop" (JCR, MCI)
תקליט שני לצמד השוודי הזה, שמוכיח שאפשר עדיין לקחת ג'אז ולנסוך בו מוסיקה אלקטרונית בצורה שלא תהפוך אותו לשוופס תותית. אולי זו אחיזת עיניים, אבל קופ יוצרים רושם שיש באמת עומק למוסיקה שלהם. אולי כי כמעט בכל קטע יש כאן ווקאליסט (וגם טרי קאלייר, בקטע שהוא לא-הכי-טוב-בתקליט). אולי כי יש איזה דוק מלנכולי שעוטף את העיבודים והלחנים, שנותן לקופ מרחק בטחון מג'אז הקוקטיילים וכדורי המראות של סאן ג'רמיין ודומיו. המזג הצפון אירופאי יוצא שוב מנצח. מומלץ בקור. (8)
בת הירש, ״Titles and Idols״ (K7, BNE)
אתם מכירים אותה כזו ששרה באלבום הראשון של הצמד אייר. הקול הסמיך מתקתק שלה הוא הפוקוס באלבום הבכורה "Titles and Idols", ולמרות שאין להכחיש את איכויותיו, ספק רב אם הירש היתה מוציאה את האלבום הזה אלמלא שיתפה פעולה עם אייר מלכתחילה. מדי פעם חומקת לה איזה מלודיה יפה מתוך שלולית הסתמיות הזו, מדי פעם בוקעים צלילים מעניינים מתוך שבלונות ההפקה שעוטפות את מרבית השירים כאן, ואז מתבררת האמת הנוראית. בת הירש היא בסך הכל גירסא משופרת של דיידו. ומה לעזאזל עושה בלאק דוג בתקליט הזה? (5)
Mari Boine, "Remixed" (Jazzland, הליקון)
במסגרת החשיפה המוגברת לצפון, ובמיוחד לנורווגיה, הנה זמרת שמגיעה מלאפלאנד, הוציאה אלבומים של "מוסיקת עולם" בלייבל ריל-וורלד (של פיטר גבריאל), ועכשיו זוכה לטיפול הרמיקסים של פיגורות כמו ג'ה וובל, ביל לאסוול, ביוספיר, נילס פטר מולוואר ומארק דה-קלייב לואו. אבל עם כל העבודה היפה שעושים כאן הרמיקסרים, ברגע שהעלמה הנורדית פותחת את פיה, ומשם יוצאות הברות לוחשניות בשפה לא ידועה, נופל הדיסק כולו למלכודת אניגמה/דיפ-פורסט. גם השילוב הזה של קולות מן העולם עם מקצבים אלקטרוניים עדכניים לא מצליח להתרומם למרות הנתונים הבסיסיים. (5)
הדאונר המושלם. אנשי בייסיק צ'אנל מוציאים דיסק (נוסף) של צליל דאבי מלא חלל (במובן הריקני של המילה). קטעים שהם בקושי שלד מהלך, עצמות יבשות שנוקשות זו בזו, כשמדי פעם נתפס איזה סחוס במכונת אפקטים, שמהדהדת אותו עד שיוצאים ממנו כל הנוזלים. מומלץ למי שמחפש מוסיקה הכי מופשטת (במובן הלא לבוש של המילה) אבל כזו שפועמת כל הזמן בקצב קבוע. טפט קודר בצבעים חומים-אפרפרים שמתאים למצבים קטטוניים או למצבים של חוסר מוחלט באנרגיה. (7)
למרות השם המטעה, לא מדובר בעוד דיסק בסדרת בק טו מיין, אלא דיסק כפול שמאגד רמיקסים שונים לשירים של הצמד המרגיז מולוקו. והצמד הזה חייב את ההצלחה שלו לרמיקס, שהפך את אחד השירים היפים שלהם, “Sing it back” ללהיט ענק, רטרו דיסקו מושלם, וניצחון מפואר. הרמיקס הזה כמובן לא מופיע באוסף הזה, שמאכזב עמוקות באינספור רמיקסים זניחים, גם אלה שמגיעים מהצד המסחרי של ההאוס (רובי ריוורה, מוס טי), וגם אלה שמגיעים מהצד הכאילו איכותי (לוק וייברט, די.ג'יי קראסט ואפילו הרברט). והכי חבל, שיש באמת כמה רמיקסים מוצלחים לקטעים של מולוקו שמשום מה לא נכנסו לכאן. בחישוב פשוט, 4 קטעים מתוך 20 רצועות זה כוכב אחד מתוך חמישה. (כוכב אחד)
—
אמנים שונים, ״Earth Vol 5״ (Good Looking)
צריך להעריץ את ההתמדה של אל.טי.ג'יי בוקם. או שהבנאדם באמת לא מפסיק למכור תקליטים, למרות שגם תשדיר חסות של החדשות של שלשום הוא כבר מזמן לא. אוסף מספר חמש בסדרת Earth ממשיך להשמע בדיוק כמו אוספי הדראם אנ' בייס שלו, אבל עם מקצבים איטיים יותר, ונגיעות ג'אז-Fאנק, עמוקות יותר, במובן השטחי של המילה. אולי האוספים האלה הם פשוט קולקצייה מתכלה שצריך להחליף כל קיץ. בכל מקרה, נמצאים כאן כמה מהפרטנרים הוותיקים של בוקם, (PFM, Tayla, ביג באד) וכמה משתתפים חדשים. מעל כולם מיתמר הקטע של אמאלגמיישן אוף סאונדס. (3 כוכבים)
—
Two Lone Swordsmen, "Further Reminders" (Warp)
אנדרו ות'רול הוא איש שצריך לבנות לכבודו פסל בכיכר מרכזית בעיר, רק כדי שהוא יוכל לבוא באישון לילה ולנתץ אותו לרסיסים. אחרי האלבום שהחזיר את ות'רול ושותפו קית' טניסווד לכושר, "Tiny Reminders", מגיע אלבום השבירות והניתוצים, כלומר הרמיקסים, שגם הוא עסק מומלץ מאוד. לצד אלקטרו מינימלי ועמוק, מחווה לסאונד הגרמני של בייסיק צ'אנל ושות', יש כאן נגיעות מתבקשות בדאב, ונגיעות מפתיעות ברוק אבסטרקטי, מביתם של קלקסיקו ו-C-Pij. תתפסו אותו עכשיו לפני שות'רול יחמוק לנו שוב בין האצבעות כדי לצוץ בהפתעה במקום חדש (4 כוכבים)
—
New Sector Movements, ״Download This״ (Virgin, הליקון)
אחד מאלבומי הדאנס החשובים של 2001, אלבום שממציא סאונד חדש, אלבום שמייצג סצינה מבעבעת שמתרכזת במערב לונדון, ולמרות כל הטייטלים המחייבים, לא אלבום שייזכר כקלאסיקה. IG Culture הוא מפיק ותיק שריכז סביבו חבורה גדולה של מוסיקאים, זמרים וזמרות מוכשרים, שנרתמים למימוש החזון שלו – סול מעודכן ועכשווי, עם הפקה שכוללת תשומת לב מלאה לפרטים הקטנים, למעבדה של מקצבים חדשים שלא נשמעים כמו שום דבר שהיה לפניהם. שילוב של אפרוביט, ג'אז, היפ-הופ, אסיד ג'אז, דראם אנ' בייס, וכל סגנון שחור אחר שעבר תהליך של התלנדנות (משורש ל.ו.נ.ד.ו.ן). (4 כוכבים)
—
אמנים שונים, ״Science Fiction Jazz Volume 6 Compiled by Minus 8״ (Mole Listening Pearls, NMC)
רוברט יאן מייר הוא שווייצרי, שהוציא את אחד האלבומים היותר טובים בתוך מה שנקרא "ניו ג'אז". כאן הוא ממקסס אוסף של קטעים נחמדים עד נעימים של קולגות לתחום, למה שיכול להיות רקע לא מזיק לנסיעה הביתה בדרך חזרה ממועדון או למציצת נודלס בבאר אופנתי. אין יותר מדי רגעים שנשארים חקוקים על איזשהו איזור בגולגולת, ובעידן של עודף אינפורמציה אולי זה דבר טוב. למי שממש רוצה לשמוע את הרמיקס של קיוטו ג'אז מאסיב ל-"Fedime’s Flight" של ג'אזנובה, שנשמע לא רע גם ארבע שנים אחרי שיצא המקור. (3 כוכבים)
—
UKO, ״UKO״ (קליין, MCI)
שתי הוכחות בדיסק אחד: קודם כל, יש כזה דבר "הסאונד של אוסטריה". תמהיל של דאונטמפו, דאב ועיניים אדומות מעשן בסאונד אוסטרי אופייני היו אולי סימן רשום של קרודר ודורפמייסטר, אבל עוד ועוד דיסקים מגיעים ונצמדים לחתימת הצליל הבסיסית הזו. הוכחה שני, אפשר לקחת את הצליל של ק+ד גם למקומות חדשים. הצמד UKO עושה כאן משהו קצת יותר הרפתקני, יותר אקספרימנטלי, שמצליח מדי פעם גם להשמע ממש רענן ומצויין. החומר לא אחיד ברמה, אבל יש הברקות ששווה לנצור. (3 כוכבים)
—
More Rockers, "Select Cuts, 12” Selection" (Select Cuts, MCI)
שניה לפני שהדראם-אנ'-בייס זוכה לאיזו גיחה קצרה למיינסטרים עם האלבום החדש של קושין, הנה אוסף של דברים מהתקופה שהז'אנר היה הדבר הכי מעניין והכי מרתק בעולם. אוסף של קטעים של מין הרכב צדדי של סמית אנד מייטי, שיצרו דראם אנ׳ בייס שהכיל כמויות גדולות של נשמה, דאב, רגאיי, ומדע מקצבים ברמה הגבוהה ביותר. הקטעים נשמעים כולם טריים, רעננים, מלאי חיים ומלאי רעיונות כאילו לא עברו כבר שש שנים מאז צאתם. הרבה מהקטעים כאן יהיו מוכרים מהסט שסמית אנד מייטי הקליטו עבור סדרת DJ Kicks, ומי שאהב אותם שם, ימות עליהם כאן. (4 כוכבים)
—
Her Space Holiday, "Ambidextrous" (Wichita, MCI)
מארק ביאנצ'י הוא האיש מאחורי השם הזה, וכאן מדובר באוסף של רמיקסים שלו להרכבים כמו Bright Eyes, Elastica ו-Ruby. המוסיקה נשמעת כמו הכלאה מעניינת של בריינדאנס לא מתחכם מדי עם הרבה השפעות של פופ. ההפקה עדיין לא משוייפת בקצוות, מדיפה ניחוח ביתי נעים, ומרשה לעצמה לעשות דברים שבמקומות אחרים אולי היו נחשבים ללא מקובלים. שלוש פעמים במהלך הדיסק הפטיש מכה בדיוק במרכז המסמר ומתקבלות תוצאות נהדרות. בכל השאר מורגש הפוטנציאל. בהחלט עושה חשק לחפור אחורה אל חומרים קודמים של ביאנצ'י. (3 כוכבים)
—
אמנים שונים, ״Back to Mine Morcheeba״ (DMCWorld, NMC)
יותר מתמיד, אלבומי אוסף עם מדבקת צ'יל אאוט גדולה וצוננת הם העניין החם (כן, שוב משחקי קר-חם) הקיץ הזה. סדרת Back To Mine מתבססת כאחד המותגים המובילים בשוק, עם אוספים מפוהקים ומיותרים של כל מיני סלבריטאי דאנס. עד כמה רבה ההפתעה שדווקא מורצ'יבה מצליחים לנער קצת את המוסדון הזה עם אוסף רענן בניחוח קייג'ון מחוזק בהיפ-הופ. בחירות בקטעים לא צפויים מכיוונים שלא מסתדרים עם ההגדרה הצרה של אמביינט, אבל מסתדרת מצויין עם אנשים בעלי אופקים רחבים קצת יותר. רכישה בטוחה. (4 כוכבים)
דברים שכתבתי על מוזיקה 