לאמב, האלוף בהופעות

פורסם במקור ב״כל העיר״. תאריך הקובץ: 16 במארס, 1997

Lamb – אסטוריה, לונדון; 5.3.97
The Aloof – אגודת האוניברסיטה של לונדון (ULU), לונדון; 7.3.97

“גורצקי" ו- "One night stand" הם מהשירים האלה שמושיטים יד מהרדיו, מסובבים לך את הראש, ומטשטשים את כל מה שמסביב. הם מהשירים שמהאזנה להאזנה מגדילים את השריטה בחזה והופכים אותה לחתך עמוק ושותת רגשות. הם מסוג השירים שבעת הופעה מעבירים בך סדרה מענגת של צמרמורות, כמו היו ויברטור קוסמי (אני מפוטר כבר?).

לאמב והאלוף (בהתאמה) הן הלהקות שחתומות על השירים הללו. לפני שבועיים הן הופיעו בלונדון במרחק של 48 שעות וקילומטר זו מזו.

לאמב הופיעה על הבמה המכובדת של האסטוריה, ומילאה את האולם עד אפס מקום. אנדי בארלו ולואיז רודס, מחוזקים בחצוצרן, נגן קונטרה-באס ושלישיית מיתרים הפגינו הרבה ביטחון עצמי. לעתים זה צרם – מוזר לראות הרכב שאחראי לשירים נוגים ומתוחכמים מאמץ דפוסי התנהגות דמויי-פרודיג'י. למרות הביטחון העצמי ורמת הביצוע הגבוהה, הצד הויזואלי היה מחפיר. שני מקרני שקופיות ואלומות אור צבעוניות נוסח "להיט בראש" הם בהחלט לא הדרך קדימה.

האלוף הופיעו במועדון סטודנטים של אוניברסיטת לונדון. מחירי הבירה הזולים זה הדבר היחיד שניתן לזקוף לזכות המקום. האקט של האלוף הוא מגובש ומשופשף יותר לפחות מהבחינה הויזואלית. מרענן לראות שמישהו ממש מקדיש מחשבה (!) לתמונות שמרצדות מאחוריו. גם בנוגע למוסיקה לא היו לאף אחד תלונות מיוחדות, אם רקיעות רגליים רמות בסוף ההופעה הן מדד שניתן להיעזר בו. אף-על-פי-כן, משהו באזור הכאריזמה וה-ה-ת-ל-ה-ב-ו-ת-! לקה בחסר.

אל מול קהל אוהד, לאמב התייחסו להופעה כמו אל סיבוב הניצחון שלהם בלונדון. עובדה שמקבלת משקל רב יותר כשמתחשבים במוצאם המאנצ'סטרי של אנדי ולואיז.

עבור האלוף זו הייתה עוד הופעה. עוד מטר בדרך הארוכה למעלה. אחרי תקליט ראשון שהיה פושר עד קריר, לאלוף קשה שבעתיים לשכנע את העולם בגדולתם.

בלי להיכנס להבדלים התהומיים מבחינה מוסיקלית, ללאמב ולאלוף יש הרבה מהמשותף. לשני ההרכבים יש שורשים עמוקים בקהילת הדאנס, מוסיקלית וחברתית. הם מנסים לפרוץ את גבולות הסצנה תוך שימוש ב-"שירים", מושג שנדמה היה כי אבד עליו הכלח. לאמב והאלוף מצליחים במקום שרבים אחרים נכשלו בו – הם גם מייצרים שירים נפלאים וגם יוצרים מוסיקה מיוחדת שמצליחה להוות (אזהרת פאתוס!!!) גשר אמיץ בין עולם הדאנס האבסטרקטי לצרכני השירים המסורתיים (אני מתפטר).

דאפט פאנק, ראיון

פורסם במקור ב״כל העיר״. תאריך הקובץ: 2 במארס 1997

עם אחד מהווידאו קליפים המוצלחים יותר שנראו על מסך טלוויזיה בעשור האחרון, דאפט פאנק מבססים את עצמם במהירות כתופעת הדאנס המרשימה של 97 (ואנחנו רק במארס). דאפט פאנק הצליחו במובנים רבים להחזיר לפורמאט הדאנס הישן, להאוס הקלאסי, הרבה רעננות וחיוניות שאבדו לו אל תוך מערבולת הסגנונות הקיימים כיום. די מרשים אם לוקחים בחשבון שהם היו בני עשר בזמן קיץ האהבה המפורסם של 87'. דאפט פאנק הם צמד צעיר שגדל אל תוך תרבות מתהווה, שהתפוצצה מעבר לתעלה, באנגליה, ולבסוף גם הכריעה את מולדת השאנסונים. תומאס באנגאלטר וגיא-מנואל דה הומם-כריסטו (שני אנשים, אם ספרתם נכון) גדלו על ברכי מיתוס אמן המוסיקה האלקטרונית, שמעדיף "לתת למוסיקה לדבר במקומו".

אז דאפט פאנק משחקים לפי כללי המשחק החדשים. אין גילויים מרעישים על אורח חיים פרוע, אין פוסטרים חושפניים במגזינים, שום משחקי תדמיות. הם אפילו לא מפזרים מסך עשן מסביב לעצמם – הם סתם לאקוניים.

את כל התיאוריה הזו בניתי על סמך בדלי ראיונות קודמים שהעניק הצמד לעיתונות המוסיקה, כך שלא ציפיתי לניצוצות מיוחדים במהלך הראיון. ביד רועדת חייגתי לצרפת, ואחרי מספר שגוי אחד וצרפתיה נבוכה אחת, שטרקה לי את הטלפון משום שלא דברתי את שפתה, ענה לי מצדו השני של הקו גיא-מנואל וגו'. הייתי צריך לוודא שאמנם הזדמן לי דובר אנגלית מצדו השני של הקו בטרם וידאתי את זהותו.

איך הכל התחיל?

לפני שלוש ארבע שנים היה רייב ביורודיסני, לדי ג'יי לא היה איפה לישון. חבר שלנו הזמין אותו לישון אצלו, וגם אנחנו הגענו לשם. הוא היה מהלייבל סומה בסקוטלנד, וקצת אחרי זה הוצאנו שם את התקליט הראשון שלנו.

הסיפור הידוע הוא שלפני זה הייתם בלהקת אינדי. יש לזה עוד איזשהי השפעה על מה שאתם עושים היום?

אני אוהב רוק, אבל זה לא משפיע מה שאנחנו עושים היום. בגיל 17 התחלנו ללכת למועדונים ואז גם התחלנו לעשות דאנס.

הפרטים על עטיפת התקליט שלכם נותנים את הרושם שהייתם מעדיפים להיות בני טיפש-עשרה בניו-ג’רזי 1977.

זה סתם רעיון. זו העטיפה הראשונה שעשינו, ועשינו אותה די מהר.

אתם מנסים אולי בכוח למנוע כל שיוך שלכם לסצינה פריזאית אם יש כזו?

זו בעיה של עיתונאים. כל האירופאים צריכים להפסיק להאמין למגזינים מאנגליה. לפני שנתיים לא היה הרבה בפריז, זה נכון, והיום יש הרבה שעושים דברים טובים, אבל זה בכלל לא אומר שזה עניין צרפתי. דאפט פאנק לא נשמעים צרפתיים. זו פשוט מוסיקת האוס. אנחנו בכל מקרה מבלים יותר זמן בחו”ל מאשר בפריז אני לא יודע אם אנחנו עדיין נחשבים צרפתיים. אני בכלל לא אוהב את כל העניין עם הלאומיות או שיוך לעיר מסויימת.

אז אתה חושב שאין שום השפעה צרפתית במוסיקה שלכם? היא קוסמופוליטית לחלוטין?

כשאתה שומע קטע של דימיטרי, אם לא היית יודע שהוא מפריס, היית חושב שזה טריפ הופ אנגלי. מוטור באס יכולים להיות אנגלים או אמריקניים. זו מוסיקה עם כמה מילים והרבה מכונות. זה משהו הרבה יותר בינלאומי.

וההצלחה, תשנה אתכם?

ההיסטוריה הוכיחה שהסכנה בכך גדולה, אבל אנחנו מנסים לעשות משהו בעניין – להצטלם עם מסכות וכל זה. אני רק רוצה שהמוסיקה שלנו תנוגן בכל מקום, שאנשים ירקדו לה. אבל אנחנו מכירים את העניין ויכולנו לראות את זה (ההצלחה) מגיע, אז אנחנו מקבלים את זה. לא אכפת לנו אם נמכור או לא, העיקר שיש לנו זמן לעשות מוסיקה בלי לחצים. אני מקים עכשיו לייבל עם חבר ונוציא דברים דומים לאלה שתומאס (באנגלטר) מוציא עכשיו לבד.

אותה צרפת שבה הימין הלאומני הולך ומתחזק, היא כנראה בית גידול לצעירים שמתרחקים מהערכים הלאומיים. בפריז לפחות, טכנו והאוס הם שפות בינלאומיות, ולעזאזל עם הקלישאות.

Autechre, "Chiastic Slide" (Warp)

פורסם במקור ב״כל העיר״. תאריך הקובץ: 22 בפברואר 1997

עם פרץ הכשרונות של של המוסיקה האלקטרונית בתחילת העשור, אוטקרה היו אחת ההצלחות המסחריות היותר מרשימות (עם התקליט Incunabula) – אחד ההרכבים שסומנו כהבטחה שתתקיים.

הדיו שסימן כבר מזמן התייבש והתקלף. גלובל קומיוניקיישן ומיו-זיק, גם הם מבציר התקופה, לא מפסיקים להתחדש ולנסות. בשעה שהללו קפצו מסגנון לסגנון בחדוות נעורים ויצירה, ישבו שון בות' ורוב בראון באולפן במאנצ'סטר, כיווצו גביניהם, והתבוננו מהופנטים בנורת ההארד דיסק המהבהבת. דולקת, כבויה. דולקת, כבויה. הם כלואים בתוך תא סגנוני שקירות הפלדה הבוהקים שלו הולכים וסוגרים עליהם אט אט.

ההגינות מחייבת לומר, שישנן דרכים רבות לבצע מרקמי צלילים האלקטרוניים, ואוטקרה, בתוך הנישה הצרה אליה דחפו את עצמם, עושים זאת טוב למדי. המקצבים השבורים, הצלילים המתכתיים, המלודיות המעוותות, הרעשים הלבנים – כולם כאן. אולי זה הפרדוקס. למרות הנסיוניות והקונספט ("אנחנו רואים צלילים כצורות"), בסופו של דבר אין הפתעות גדולות. Chiastic Slide לא שונה באופן מהותי מתקליטם הקודם, Tri Repetae. הוא אפילו מופשט עוד יותר, עם פחות משקל על חטיבת התופים וכלי ההקשה. השמות הבלתי נהירים, כמו ששמתם לב, נשארו בדיוק אותו דבר. שמות כמו rettic AC, tewe ו- nuane עושים לכם בוודאי חשק מיידי להקשיב לתקליט. אם לפחות לא היו לוקחים עצמם ברצינות כזו. קטע 4 למשל, מתקרא Cichli. יש בו נסיונות לשלב מוטיבים של דראם'נ'באס. באמצעות מיקרוסקופ אלקטרוני, מונה גייגר וועדת חקירה נשיאותית אולי, רק אולי, תאתרו אותם.

אפרופו גייגר – התקליט מסתיים במעין איוושה ארוכה ארוכה, שמזכירה לי את חדר הבקרה בצ'רנוביל, שניות אחרי שהסתיים הכאוס. מכשירים חשמליים נותרו דולקים, מקרקשים במונוטוניות אחרי שבני האנוש שהפעילו אותם נכחדו עקב שימוש בלתי זהיר.

נויוריקן סול, ״Nuyorican Soul״ (Talkin' Loud)

פורסם במקור ב״כל העיר״. תאריך הקובץ: 16.2.1997

לפני למעלה מעשור היה בישראל גל של חזרה מוסיקלית למקורות המוסיקליים. דיוויד ברוזה ושלמה יידוב חלמו בספרדית, יהודה פוליקר שתה אוזו ושבר צלחות, עפרה חזה פצחה בצעד תימני וירדנה ארזי הוציאה תקליט ערבי.

עכשיו הגיע זמנם של 'ליטל' לואי וגה וקני 'דופ' גונזלס לחזור על אותו תרגיל. השניים, הידועים גם בשם Masters At Work הם מוותיקי סצינת ההאוס בניו יורק. הם אחראים לשורה ארוכה של להיטי מועדונים (דיפ אינסייד, The Bomb), וגם רמיקסים לזמרים בסדר הגודל של מייקל ג'קסון ומדונה הם לא דבר נדיר במחוזותיהם.

כמו שאפשר לנחש, המקורות המוסיקליים של צמד היספאניים שגדל בניו יורק של שנות ה70, יהיה בליל של סגנונות (אף אחד מהם אגב, לא רמבטיקו). R’n’B, דיסקו, הרבה סול, היפ הופ והמון ג'אז. יותר מדי ג'אז.

נו יוריקן סול לא מסתפק בשאיבת השראתו מהמקורות. לפחות שישה קטעים בתקליט הם גרסאות מחודשות. השיר הכי יפה בתקליט, I am the black gold of the sun, הסינגל הראשון Runaway וכן קטע לטינו-ג'אז פסיכדלי בשם המחייב 'Shoshana'. אם לא די בזאת, וגה וגונזלס לקחו את המקורות עצמם ושילבו אותם בתקליט. ג'ורג' בנסון, רוי איירס, טיטו פואנטה, הילטון רואיז ועוד אושיות ג'אז/לטינו/סול אחרות תורמים לאווירת האותנטיות. רוב הקטעים בתקליט נשמעים כל כך אותנטיים, עד כי קשה לעתים לנחש שמדובר למעשה בתקליט חדש. שיחזור אחד לאחד.

הרעה החולה של נו יוריקן סול היא 'רוח ברודווי' ששורה עליו. תקליט נוצץ, תקציב מנופח, כל התותחים והכוכבים מופיעים, מלודרמטיות, סולואי ג'אז שנמשכים הרבה הרבה מעבר לרצוי, והתמונה על העטיפה של שני גנגסטרים מקסיקניים.

האזנה רצופה לתקליט אם כן, עשויה להיות מייגעת לפרקים, אבל מצד שני, האופן שבו ערוך התקליט, הקטעים המתחברים אחד לשני, מצליחים ליצור משהו חדש בעת החיבור ביניהם. לטור הזכות אפשר להוסיף גם את תרומתו של די.ג'יי. ג'אזי ג'ף. פרשנות ההיפ הופ שלו תורמת המון לקטעים Jazzy Jeff’s Theme ו-Roy’s Scat. יחד עם קטע משובח כמו נאוטילוס, נו יוריקן סול הוא מאבק איתנים בין אווירת גוד טיים, Fאנק וגרוב לא שיגרתי, לבין סולואי גא'ז משמימים ונוראיים.