DJ העיר, סיכום שנה 2003

תאריך קובץ: 8 בדצמבר, 2003

אאוטפוט

טרוור ג'קסון ארב במחשכי תעשיית המוסיקה להזדמנות שלו כמעט עשר שנים. מעצב עטיפות תקליטים בראשית עידן ההאוס באנגליה, מפיק של הרכבי היפ-הופ ואסיד ג'אז, רמיקסר מבוקש, ולבסוף בעלים של לייבל אקלקטי בשם אאוטפוט, שצבר מוניטין כבית חם למוסיקה אקספרימנטלית מהצד השמאלי של המפה, עם קהל אדוק של מאזינים שנהגו לגרד את הסנטר ולמלמל בקול עמוק "הפוסט רוק האנגלי, זה משהו משהו".

התפנית באה אם אלבום האמן של ג'קסון כפלייגרופ, ששילב בממזריות פוסט Pאנק וניו וייב עם האוס ודיסקו. בינגו. ג'קסון, עם אוזן מוסיקלית מחודדת, קשרים אינספור בתעשייה, וטיפ-טיפת מזל שסופסוף התייצב לצידו, הפך את אאוטפוט ללייבל החם של 2003, ולמעין ציר שסביבו חגה סצינת הדיסקו-Pאנק-Fאנק העולמית: הוא כרת ברית אסטרטגית עם אנשי DFA הניו יורקיים, ששיחררו אצלו את הראפצ'ור המדוברים ואת LCD Soundsystem הכובשים, נתן למוריס פולטון להשתולל עם אשתו היפנית בתקליט המהמם (במובן המקורי של המילה) של MU, וליקט קטעים של Colder, Black Strobe ו-Volga Select מצרפת, ואסף דגימות גם בשווייץ ואנגליה, כשהתוצאה היא אחד האוספים החזקים שיצאו השנה: " Channel 2 – A Compilation Of Output Recordings". וגם אם מדובר בגל אופנתי שב-2004 ייראה עתיק, עדיין יישארו איתנו האוזניים המחודדות של טרוור ג'קסון שגם המהפכה הבאה לא תתחיל בלעדיו.

אלטון ג׳ון

קשה להאמין שיש חיים אחרי המוות. קשה עוד יותר להאמין שיש חיים אחרי המוות של דיאנה. אבל זאת הייתה שנת החתול – החתול בעל תשע הנשמות, תשעה מיליון זוגות משקפיים ותשעה מליארד מעריצים בעולם, 90 אחוזים מהם מעל גיל 99. כן, אי שם בארכיון נמצא קטע שלו שאף פעם לא יצא באופן רשמי, שהוקלט באולפנים המיתולגיים של גמבל והאף בפילדלפיה, ונשמע רענן כמו פלאשבק ללילה ארוך של בוגי בעידן הזהב של הדיסקו. היה תענוג לשמוע את מיטב הדי.ג'יים האנינים משמיעים את שירו הגנוז של אלטון ג'ון בתוכניות שלהם, ומתפתלים בנסיון להסביר כיצד נכבשו מבצרי האיכות שלהם בידי מלך הקאמפ הננס (הגדיל לעשות ג'יילס פיטרסון, שהפציר במאזיניו להקשיב למעבר התופים הארוך באמצע השיר). "Are You Ready For Love" שאל יו"ר קבוצת כדורגל ווטפורד לשעבר בכל מסיבה, עד שגם להיטו המפתיע הפך למאוס. הו ניקיטה. ואם לא די בכך, עכשיו יש גם דיבור על שיר דיסקו ישן של פול מקרטני שנתגלה בגנזך. הו לינדה.

אודיו קולאז׳

בית הנייר הדקיק שנקרא "מוסיקת השוליים הישראלית" ספג חבטה קשה עם ההודעה על סגירת הלייבל הירושלמי Fact, במיוחד אחרי תצוגת הכוח המרשימה שלו בשני האוספים "Electronic Facts" ו-"Fact by Fact 2" ובמיני פסטיבל שקיים בדרום תל אביב. אולם יורם אלייקים, שם נרדף ליושר, כנות, מחוייבות, אהבה למוסיקה ול-Fact, החליט לשמחת כולם לא לעבור הסבה מקצועית, והוא הסתפח לחברת התקליטים הגדולה (במונחים ישראליים) NMC כתת-מחלקה עצמאית שנקראת אודיו קולאז'.

עוד מוקדם לומר אם המהלך הזה יוכתר בהצלחה, אבל ההתחלה מבטיחה. אלבומי המחץ של זגונדר והלונסומס, קאדר חדש של סינגר סונגרייטרס מקומי שזוכה פתאום להכרה רחבה, וכמובן סגול 59 שתקליט מצוין ופנס בעין נתנו לו חשיפה חסרת תקדים. על התפר של שנת 2004 יוצא גם אלבום חדש לרוקי בי, נציג ראשון לדור ירושלמי צעיר שכולל גם את מארקי פאנק וולטר דה איינשטיין פרוג, שיהפוך עד מהרה לתשובה הציונית ההולמת לאנטיקון.

דינמו דבש

הדינמו דבש היה בשביל דור של צעירים ישראלים מה שהרוקסן היה עבור האחים הגדולים שלהם. מקום להתחבר בזמן אמת, פחות או יותר, לתת-תרבות עולמית, צעירה, עכשווית ורלוונטית, דרך הפריזמה המקומית. במשך מספר שנים הדינמו היווה אלטרנטיבה יחידה לדיקטטורת הטראנס/האוס, מוסיקת הריקודים האלקטרונית המשעממת שהציעה "הסצינה" התל אביבית אכולת הסמים ומלאת החשיבות העצמית.

הדינמו היה ישראלי בכל מובן אפשרי, מלבד המוסיקה שהתנגנה בו. עיצוב הפנים שלו היה מישמש גותי של גרוטאות ממוחשבות שהתווספו טלאי על גבי טלאי, עם קונספט שחיבר בין מוחמד עלי לספורטאים הצעירים למקס הזועם וכיסאות קולנוע ישנים, אבל יצר אווירה מובחנת שהבדילה אותו בקלות מהגליטר המזוייף של המועדונים הגדולים. הניהול שלו היה ספונטני ונאיווי אבל גם כל מי שביקר בו חשב בארוגנטיות שהוא יכול לנהל מקום כזה טוב יותר. מערך יחסי הציבור היעיל עזר לבסס את מיתוס הדינמו, אך מצד שני גם הילל ושיבח די.ג'יים בינוניים שלא ידעו שהם כאלה. מצד שלישי הדינמו הביא לביקורים היסטוריים בישראל שורה ארוכה של די.ג'יים ומוסיקאים חשובים ונפלאים באמת, אולם מצד רביעי לא הצליח לבסס ולקדם בעצמו כשרון מקומי.

סגירתו של הדינמו מהווה סופה של תקופה בתרבות המקומית, וצריך לומר כי למועדון הזה היה חלק חשוב ומכריע בהנחלת מוסיקה אלקטרונית אחרת לשכבה גדולה של קהל מקומי שהיום מאכלס את הסופהביט, הצפה והקוסמונאוט. וגם כשעל חורבותיו תקים ממשלת פלסטין פארק ביו-טכנולוגי מתקדם, תמיד נחלוף ברחוב סלמה ונזכור את המסיבות החד פעמיות הנפלאות שהיו בו.

ניב – הקטע על הדינמו יצא לי קצת מבולגן ומחורבן. תרגיש חופשי לשכתב לחלוטין, כבר 4 בבוקר כמעט, רבאק. נשארו לי אלה:  punk funk, glitch, shoe gaze, soulseek, LP format, breakbeat (freeland - house) -- אשתדל מחר (יום שני) לסיים איתם.

ועוד רשימת סיכום ל-2002

Albums
2 Many DJ's As Heard On Radio Soulwax Pt. 2
The Polyphonic spree "The Beginning Stages of" (Good)
Cinematic Orchestra "Everyday" (Ninja Tune)
Boards of Canada "Geogaddi" (Warp)/
Bola, "Fyuti" (Skam)
DJ Shadow "The Private Press" (island) /
Rjd2 "Dead Ringer" (Def Jux)
Doves, "The Last Broadcast" (Heavenly)
Horsepower Productions "In Fine Style" (Tempa)
Deadly Avenger "Deep Red" (Illicit)
Beth Gibbons & Rustin’ man "Out of Season" (Go Beat)
Faultline "Your Love Means Everything" (Blanco Y Negro)
The streets "Original Pirate Material" (679)
Recloose "Cardiology" (Planet E)
Beck "Sea Changhes" (Geffen)
Metro Area "Metro Area" (Environ)
Notwist "Neon Golden" (City Slang)
Jaga Jazzist "A Livingroom Hush (Smalltown Supersound/ Ninja Tune)
Dot Allison "We're Only Science" (Mantra)
FC Kahuna "Machine Says Yes" (City Rockers)
Jazzanova "In Between" (Compost)
Mum "Finally We Are No-one" (Fat Cat)
Primal Scream "Evil Heat" (Columbia)
Seelenluft "Out Of The Woods" (Klein Records)
Amon Tobin "Out From Out Where" (Ninja Tune)
Yagya "Rhythm Of Snow" (Force Inc)
Quantic "Apricot Morning" (Tru Thoughts)
Casino Versus Japan "Whole Numbers Play The Basics" (Carpark)
Theo Parrish "First Floor" (Peacefrog)
Charles Webster "Born on the 24th of July" (Peacefrog)

Tracks
Asheru and Blue Black Soon Come (7 Heads)
Trouble Man Strike Hard (Far Out)
Blue States Metro Sound (Fourtet Remix) (XL/ Memphis Industries)
Stereotyp "Silence/ Un Dois Tres" (G-Stone)
Underground Resistance "Transition" (UR)
Moonstarr "The Dupont Remixes" (Compost)
Brooks "Love's Song" (Mantis)
Creative Contole "Bloodrush" (Volta Beats)
Paradox "Paragon of Virtue" (Archive)
Osymyso "Intro Inspection" (–)
High Contrast "Make it Tonight" (Hospital)
Berlin, Max/Maurice Fulton: More GDM Vol 2 (Tigersushi)
Ils: No Soul (Marine Parade)
LCD Soundsytem "Losin’ My Edge" (DFA)
Charles Webster "Sweet Butterfly" (Peacefrog)
Radioactive Man "Night Bus to Nowhere" (RGC)
Mr. Dibbs "Outreach 5" (Rhymesayers)
Annie "I will get on" (Telle)
4 Hero "Hold It Down (Buggz remix)" (Talking Loud)
Seiji ft Lyric L "Loose Lips" (Bitasweet)
Cassetteboy "Fly me To NY" (??)

סיכום 2002

תאריך קובץ: 22 בדצמבר, 2002

2 Many DJ's, As Heard On Radio Soulwax Pt. 2
בשנה שבה לא היו שום המצאות חדשות, הבאסטרד פופ/מאש-אפ היה התופעה הכי מרעננת בשטח. מי האמין שאפשר למצוא כל כך הרבה מקוריות ומוסיקליות בתרגיל של הלבשת מילים משיר אחד על מוסיקה של שיר אחר. מטבעו, הז'אנר מצטיין בשירים בודדים (ולא חוקיים) שאותם אפשר לקנות בחנויות מתמחות או להוריד מהאינטרנט. אבל האלבום השלם היחיד שתוכלו להשיג בקלות יחסית, ושיציג בפניכם את הרעיון במלוא הדרו, שייך לשני אחים בלגים שבזמנם הפנוי גם מנגנים בלהקת רוק שנקראת סולוואקס. מבולבלים? כשתשמעו את דסטיניס צ'יילד שרות על פלייבק של 10CC, או את "I wish I was a little bit taller" עם "קאנונבול" של הברידרס מתחת, תתבלבלו עוד יותר. ותאהבו כל רגע מזה.

The Polyphonic spree, ״The Beginning Stages of״ (הד ארצי)
נכון שבאופן רשמי האלבום הזה יצא ב-2001, אבל רק השנה החבורה הגדולה הזו, קולקטיב של 25 איש פלוס-מינוס, הצליח לפרוץ את גבולות האנונימיות של דאלאס, טקסס. בשעה ש"סמפוניית פופ" הפך להיות תירוץ עבור הפליימינג ליפס ומרקורי רב ליצור אלבומי קונספט נפוחים שקורסים תחת עומס כלי המיתר שבהם, הפוליפוניק ספרי חזרו לשירים אופטימיים, קצרים, משמחים, אופוריים, עם מלודיות שנדבקות ולא מרפות, שמחזירות את החשק לחיות גם ברגעים קשים. מילות השירים, בהתאם למוסיקה, הן אופטימיות חסרות תקנה, באופן שמזכיר קומונה מהסיקסטיז, או כת דתית סהרורית. ספיריטואלייזד פוגשים את הפיקסיז ברחוב סומסום ביום שמש אביבי.

סינמטיק אורקסטרה, ״Everyday״ (Ninja Tune, MCI)
פרוייקט הג'אז-פוגש-מוסיקה-אלקטרונית של ג'ייסון סווינסקו נשמע כמו הבלחה חד פעמית של גאונות כשיצא לראשונה ב-99'. אבל השנה הוכיח סווינסקו שהחזון האומנותי שלו לא נגמר ביצירת טקסטורות צליל אורגניות באמצעים דיגיטליים. באלבום השני הוא נשען באופן משוחרר יותר על להקה של נגנים שהתגבשה סביבו, ומהאלתורים ומהנגינה המשותפת שלהם הוא בנה מחדש על המחשב קטעים יפהפיים, שמצד אחד עומדים על מסורת מפוארת של ג'אז ומצד שני מדברים באופן שוטף את הניב העכשווי של מוסיקה אלקטרונית. ואם לא די בכך, הופעות אורח מצמררות, לא שערה אחת סמורה פחות מזה, של זמרת הג'אז הוותיקה פונטלה בייס, והראפר/מוסיקאי הבריטי, רוטס מנובה הרימו את האלבום הזה לגבהים חדשים.

Boards of Canada, "Geogaddi" (Warp) / Bola, "Fyuti", (Skam)
רסיסים של נוסחאות מתמטיות, זכרונות ילדות חמוצים ומתוקים, מקצבי אלקטרוניקה בסגנון עדות ה-IDM, כולם מרחפים בתוך פוקוס רך של חלום שלא רוצים להתעורר ממנו – ברוכים הבאים, שוב, לעולם ההזוי של Boards of Canada. אלבומם השני נשמע בהתחלה כמו המשך ישיר לאלבום הבכורה אבל אי אפשר לעמוד בפני הטריפ הנוסטלגי, שנע בין אימה לתנחומים, של הצמד הסקוטי הזה. וממש כמו באלבום הראשון, גם השנה יצא בצמידות מעוררת תהיות אלבום של Bola, הבן-דוד הפחות מוכר אבל לא פחות טוב של Boards of Canada. ״Fyuti״ משייט בטריטוריות מוסיקליות דומות, אולי מעט נגישות יותר, גם אם הוא פחות חזק בצד של הקונספט האומנותי.

DJ Shadow, "The Private Press" (הליקון), Rjd2, "Dead Ringer" (Def Jux, MCI)
שש שנים אחרי אלבום בכורה קאנוני, וכשאלמנט ההפתעה כבר לא לצידו, ג'וש "דיג'יי שאדוו" דייוויס חזר כדי לתבוע את הכתר של אומן הסאמפלר החשוב של תקופתנו. חמוש באוסף התקליטים הכי אובססיבי בעולם וברצון לפרוץ דרכים חדשות, שאדוו יצר אלבום המשך שמצד אחד נשמע בדיוק כמו אלבום של שאדוו, אבל עם אג'נדה חדשה של השפעות ותבלינים מוסיקליים. בלי אלבומי Fאנק ישנים ועם קשר שנותק מעולם ההיפ-הופ, שאדוו צלל לתוך ערימות ויניל של רוק ופסיכדליה ויצא משם עם עוד קלאסיקה באמתחתו. ובינתיים, הגיח מאוהיו אלבום בכורה מצויין של תואם שאדוו קטן, RJD2, שעשוי מאותם חומרי גלם ששאדוו השליך, ועשה עבודה מצוינת.

וגם

Doves  – The Last Broadcast (NMC)
להתעורר בבוקר עם שיר חדש בלב זו לא רק קלישאה של מועמדי אופוזיציה שנבחרו בפריימריס. זו ההרגשה כשפותחים את היום עם האלבום השני של הדאבס.

Horsepower Productions, "In Fine Style" (Tempa)
למחפשי ריגושים אלקטרונים חדשים – הורספאוור הם המפיקים היחידים שמצליחים להושיב ביחד את הבוהק הזכוכיתי של ה2-סטפ עם העמימות האפלה של הדאב.

Deadly avenger, "Deep Red" (NMC)
ברייקביט אנגלי אפי, עם הפקה תזמורתית חכמה ששואבת השראה ממלחיני פסקולים של שנות השמונים, ומהרגעים היותר סבירים של ואנגליס.

בת' גיבונס אנד ראסטין' מן, "Out of Season" (הליקון)
אלבום חורפי במובן הקלאסי של המילה. גיבונס עומדת במרכז של הפקה עדינה בגוון אקוסטי, שרה שירים יפהפיים בקולות מתחלים, ומגבירה את התיאבון לאלבום הבא שלה עם פורטיסהד.

Faultline, ״Your Love Means Everything״ (הד ארצי)
אפקס טווין לכל המשפחה. פופ-רוק בתחפושת של אלקטרוניקה נסיונית עם הופעות אורח מוצלחות של ויין קוין (פליימינג ליפס), כריס מרטין (קולדפליי) ומייקל סטייפ.

Honorable mention:
The streets, Recloose, Beck, Metro Area – Metro Area (Environ), Notwist – Neon Golden, Jaga Jazzist – A Livingroom Hush (Smalltown Supersound), Dot Allison – We're Only Science (Mantra), FC Kahuna – Machine Says Yes (City Rockers), Jazzanova – In Between (Compost), Mum – Finally We Are No-one (Fat Cat), Primal Scream – Evil Heat (Columbia), Seelenluft – Out Of The Woods (Klein Records) , Amon Tobin – Out From Out Where (Ninja Tune), Yagya – Rhythm Of Snow (Force Inc)

DJ העיר, סיכום 2002

תאריך קובץ: 2 בדצמבר, 2002

באסטרד פופ

כשעולם המוסיקה הקלה נשלט כיום יותר מתמיד בידי האנשים בחליפות הכהות, יועצי הסתרים שמאחורי הקלעים, מתכנני התדמיות ומומחי השיווק, זה כל כך נפלא לראות חבורה צעירה שמשתינה בקשת על שנים של תכנון קפדני. הבאסטרד פופ/Mash-Up בצורתו הנוכחית לוקח את כל המשמעויות שמתלוות למוצר פופ מסוים, ומתיך אותן בתדמית מוקפדת אחרת, והכל נשמע כאילו כך היו אמורים הדברים להיות מלכתחילה. קחו את המוסיקה של הסטרוקס ותלבישו עליה שירה של כריסטינה אגילרה, ותקבלו מגע קסם של גאונות. האינטרנט מציעה זמינות של חומרי גלם ותוכנות להפקת הקטעים, ואמצעי הפצה יעילים למוצרים המוגמרים. כך הפכו אוסימיסו, ריצ'ארד אקס ופרילנס הלרייזר לגיבורי פופ חדשים, כשמלמעלה משקיפים עליהם סול-וואקס הבלגים, שגם הצליחו ליצור זיווגים חצופים, וגם להוכיח שהעסק הזה עובד מצוין על רחבת הריקודים. עדיין לא ברור אם מדובר בגימיק רענן שמיצה את עצמו אחרי שחברות התקליטים הגדולות הבינו את הטריק (ושיגרו את השוגהבייבס למקום ראשון), או שאולי מדובר בתופעה עם טווח נשימה ארוך יותר. בכל מקרה, ברור שמדובר בדבר הכי רענן, מהפכני ומרגש שקרה השנה.

IDM

בתחילת שנות התשעים נפל למישהו בשפילד אסימון וכשהוא הרים אותו, קיבלנו את סדרת Artificial Intelligence, שטבעה את המושג "מוסיקה אלקטרונית להאזנה ביתית". מאז זרמו הרבה בייטים במעגלים המודפסים של אפקס טווין ואוטקרה, וכר הגידול הזה, שהיה הסמן השמאלי של המוסיקה האלקטרונית, מעבדה מרתקת לניסויים בסאונד, הפך לעוד זרם מוסיקלי, עם שפה משלו ולקסיקון צלילים ידוע מראש. נדמה שהאלבום שהוציא אפקס טווין בשנה שעברה, היה האנדרטה לזכר המעוף, החדשנות והאקספרימנטליות שהיו פעם מהות הז'אנר. אבל אם כבר הומצאה שפה מוסיקלית כל כך עשירה ומרתקת, למה לא להשתמש בה בדרכים חדשות? וכך ראינו השנה איך לייבלים כמו Morr ו-Plug Research ואומנים כמו TM Schneider בונים סביב הגליצ'ים של הלפטופ מבנים של, שומו שמים, שירי פופ.

ובעוד סקוורפושר מוציא עוד תקליט פושר ומטה, שטף אותנו גל של יוצרים אמריקאים שבאו מההיפ-הופ, אבל ניכר בהם שיצא להם לשמוע תקליט אחד או שניים של Plaid או Aphex Twin. מאנטי פופ קונסורטיום ועד חבורת אנטיקון האמריקאית, עם קלאודד ובום ביפ, היוצרים האלה יוצרים היתוך מרתק בין מסורת שחורה למנטליות לבנה. הקהל השחור של ההיפ הופ, כדאי לציין, לא מתרשם במיוחד לעת עתה. חברת ווארפ מאידך, פתחה עבורם לייבל מיוחד.

דראם-אנ׳-בייס

אחרי הפריצה הגדולה למיינסטרים, באמצע שנות התשעים, העדיפו ראשי הסצינה לעשות יו-טרן ולשמור אמונים לאנדרגראונד. התוצאה היתה השתלטות של צליל טכני, קודר ואפל כמו התנגשות במהירות האור של מתכות מסוגסגות בחלל החיצון. סצינת הדראם אנ בייס בשנים האלה דמתה מאוד לסצינת הטכנו – פעילה מאוד במקומות רבים בעולם, אך בעלת השפעה מזערית על הסביבה התרבותית/מוסיקלית, ולא סופגת פנימה כל השפעות חיצוניות.

השנה השתחרר סוף סוף הדראם אנ בייס מכוחות האופל שאחזו בו מאז אמצע העשור הקודם. זה התחיל עוד בשנה שעברה בברזיל, עם הלהיט של די.ג'יי מארקי, שסימפל את הבוסה נובה של ג'ורג'י בן והלביש עליה מקצבי דראם-אנ'-בייס, אבל ההצלחה הגדולה של הקטע השנה גררה אחריה אנחת רווחה כללית שהזכירה שדראם-אנ'-בייס יכול להיות גם עניין שמח. פתאום אנחנו שומעים הכלאות בין דראם אנ' בייס לטראנס, ג'ון בי מוציא פרוייקט אלקטרו-קלאש עם מקצבי ד+ב, יוצרים שהיו בפנסיה חזרו לשחרר קטעים בסגנון, Shy FX החזיר את המוסיקה למצעדי הפזמונים, וגם המדיה חזרה לפרגן. דוגמא אחת לאלבום מצוין שיצא השנה היא True Colours של High Contrast (בלייבל הוספיטל), מבחינתי אלבום השנה של התחום, שהזכיר לי למה דראם אנ בייס הוא הסגנון המוסיקלי הכי מרתק ומספק שנוצר בשנות התשעים.

שיתוף קבצים

את השנה הזו אפשר לחלק לשני חלקים. עד יוני, הרשת היתה גן עדן לחובבי מוסיקה. בזכות שירות החלפת הקבצים של אודיו גלאקסי והממשק המיוחד שלו, אפשר היה לקום כל בוקר עם יותר משיר חדש על המחשב. מנגנון החפש והורד עבד שעות נוספות, כשמגה בייטים של מוסיקה נערמו זה על גבי זה, חושפים אותנו לכמויות הולכות וגדולות של שמות נוספים. אבל גם החגיגה הזו הגיעה לקיצה, כש-RIAA (Recording Industry Association of America) הביא לחסימת ההורדות באתר, וגזר עליו ללכת בדרכו של נאפסטר, עליו השלום.

ברור לכולם כי אמנם בקרב הזה ניצחו RIAA, אבל המלחמה כולה תוכרע לטובת תוכנות שיתוף הקבצים. כיום מתחלקים הגולשים בין תוכנות שונות, ביניהן Kaaza, Soulseek, iMesh ו-WinMX, כולן מציעות לגולשים כמויות אינסופיות של מוסיקה ועתיד לא ברור לאופייה של תעשיית המוסיקה במאה העשרים ואחת.

Panoramic

אם את/ה עוד לא בן/בת 18, והשנה היית פעם ראשונה במועדון, יכול להיות שכל הטקסט מנקודה זאת ומטה ייראה לך לא רלוונטי. אבל יש תחושה דומיננטית בקרב רבים וטובים שהשנה זה באמת נגמר. כבר כמה שנים שברור שאותה אנרגיה שהתפרצה לראשונה בקיץ האהבה של 88, וכבשה את העולם בסערה במהלך הניינטיז, הפכה לקילוח דקיק שהולך ומתמעט. כמו סיר פופקורן שממשיך להשמיע קולות פצפוץ במרווחי זמן הולכים וגדלים, קיבלנו בשנים האחרונות עוד כמה חידושים עייפים שנוצרו בהשראת המפץ הגדול של 88. אבל השנה עמדנו כולנו מסביב לסיר הפופקורן, חיכינו בסבלנות לשמוע עוד איזה התבקעות שתבשר על סגנון חדש, אבל כלום. וכשהבנו שהפופקורן בסיר מתחיל להשרף כבר נהיה מאוחר מדי.

ולא רק בישראל העניינים יגעים. נכון – לנו יש את "המצב". הדי.ג'יים מחרימים אותנו ואין לנו כבר כסף לבלות, או שסתם אנחנו מפחדים להתפוצץ בתור לשירותים. אבל גם מחוץ לארץ מגיעים הדיווחים – מועדוני העל מצמצמים פעילות. חברות תקליטים פושטות רגל ונסגרות (נופוניק, תנצב"ה). טראקים כבר מזמן לא עושים את הדרך מהמועדונים אל המצעדים, אלא להיפך. איביזה נראית כמו מכבסה ענקית להלבנת כספים. סגנונות מוסיקליים חדשים הפסיקו להסתכל קדימה, ובחרו לחפש את ההשראה שלהם בתור הזהב הראשון של האלקטרוניקה – הסינתיפופ של האייטיז. ועם כל הכבוד לטעם של הגויים, אם גם הם בחרו את טייסטו למקום הראשון ברשימת הדי.ג'יים הטובים ביותר, עדיף כבר להשאר בארץ ולשאוף את החרדל של סדאם.

אז זהו זה אם ככה. אפשר לסגור את הבאסטה ולהגיד יפה תודה ושלום על השנים הנפלאות. אלא שצריך לקחת בחשבון דור חדש של יוצרים שנהנה מהמהפכה הטכנולוגית החדשה – אולפן הקלטות שלם על המחשב הביתי. כך שיש עוד תקווה לעתיד מלא חידושים והמצאות. וצריך לקחת בחשבון שמוסיקה טובה עדיין ממשיכה לצאת בכמויות מגוחכות, יותר ממה שכל אחד מאתנו מסוגל לעכל גם אם יקשיב לכל הדיסקים שיצאו השנה בפאסט-פורוורד. צריך רק להסתכל קצת ימינה ושמאלה, להזיז הצידה את זיהום האוויר האחיד שפולטים אמצעי התקשורת.

אלבומים בולטים

Boards of Canada, "Geogaddi" (Warp)
היהלום שבכתר של וארפ חזר אלינו אחרי הפסקה ארוכה מדי, עם עוד אלבום נפלא שמצליח לטשטש את החושים. בורדס אוף קנדה משכללים את הנוסחה שלהם, שכוללת בדיוק את המידה הנכונה של שברי צלילים, חלקי מלודיות מרגשות, ורסיסי זכרונות ילדות נשכחת. עוד קלאסיקה.

Bola, "Fyuti" (Skam)
אלבום שני של בולה, (דארל פיטון, מנצ'סטר), שעושה לו מנהג להוציא תמיד אלבום באותה שנה כמו האחים הגדולים, בורדס אוף קנדה, וגם הפעם הוא מראה שאין לו במה להתבייש. על העדר קונספט הוא מפצה בענק עם קטעים עמוקים ויפהפיים אחד אחד.

Deadly Avenger, "Deep Red" (Illicit)
אלבום בכורה עשיר ומלודרמטי, שמביא את מקצבי הברייקביט שהרכיבו עשרות תקליט היפ הופ בעבר, ותופר להם תזמור מלא ואפי שמזכיר פסקולים מנופחים של סרטי אייטיז. קשה להאמין כמה האלבום הזה מצליח לסחוף, לרגש ולנענע את הישבן.

Soulwax2 Many DJs, "As Heard on Radio Soulwax Vol.2" (PIAS)
פרוייקט אדיר של סולווקס, צמד האחים הבלגי שגילה שלהיות להקת רוק זה נחמד, אבל להיות די.ג'יים שממציאים סגנון חדש זה הרבה יותר מגניב. האלבום החוקי הראשון בהיסטוריה של הבאסטרד פופ הוא תרגיל הפופ הכי מתוק של השנה, ואלבום המסיבות הכי רענן מזה עידנים. רגע השיא הוא כמובן בנות דסטיניז צ'יילד שרות מעל פלייבק של 10cc.

Primal Scream, "Evil Heat" (NMC)
למרות הגיל המתקדם והעדרה של האג'נדה הפוליטית, פריימל סקרים מצליחים להמשיך ולשכנע בזעם שלהם. בשנה שבה כולם חזרו לסאונד האלקטרו ו/או הפוסט פאנק של שנות השמונים, פריימל סקרים מצליחים (בסיועם של קווין שילדס ו-2 Lone Swordsmen) לדחוף את האצבעות לשתי העוגות הללו, ולצאת מנצחים.

The Streets, "Original Pirate Material" (BNE)
דה סטריטס הוא מייק סקינר, שספק מדבר ספק מרפרפ על חוויות אורבניות מדכדכות של צעיר אנגלי ממעמד הפועלים. את החרוזים המבריקים ואת האבחנות המנוסחות היטב שלו, הוא מפזר על רקע של מקצבי טו-סטפ רזים. החיים האפורים בין פיינט של בירה לדוכן קבב בבירמינגהם מעולם לא נשמעו טוב כל כך.

סיכום שנת 2000, מכתב למערכת עיתון העיר*

תאריך קובץ: 31 בדצמבר, 2000

סיכומי שנה הם שעשוע נחמד, לא יותר מזה. רק בפרופורציה של מספר שנים אפשר לדעת אם שנה מסוימת הייתה טובה למוסיקה או לא, ואם הייתה טובה לז'אנר ספציפי ורעה לאחר. בשבוע שעבר יצא עיתון "העיר" בהכרזה גורפת כי שנת 2000 הייתה "שנה מוזיקלית שחונה משהו". אותנו, במיוחד כשניים מהכותבים שכביכול חתומים על הצהרה זו, זה מקומם. כנראה שמי שמכריז כך לא שמע שום מוסיקה חדשה בשנת אלפיים, ולא משום שהיא לא הייתה שם, אלא פשוט מתוך עצלנות או חוסר עניין.

תריסר החודשים החולפים היו שיטפון בלתי פוסק של מוסיקה משובחת בתחומים רבים של המוסיקה הפופולארית העכשווית.
הרבה אנשים נכנסו לעמדת מגננה ביום שבו הוכרז כי הרוק מת. אחרים קפצו על עגלת האלקטרוניקה וזייפו תמונות ילדות שלהם עם קראפטוורק. תחיית הרוק תהייה אולי כותרת מוגזמת, אבל הרשימה הבאה מוכיחה שהיה מפץ יצירתי של רוק מצוין השנה: Grandaddy, Twilight Singers, The Doves, Blonde Redhead, PJ Harvey, 16 Horse Power, Delgados, Yo La Tengo, Godspeed you Black Emperor, Coldplay, Clearlake, Soulwax, Lambchop, The For Carnation, Kingsbury Manx, Sigur Ros, Badly Drawn Boy, Broadcast, Queens of the Stoneage, At the Drive in ועוד רבים אחרים. חלק מהשמות כאן קיבל חשיפה בעיתון "העיר", וחלק ניכר מהשמות בטח לא אומר מאום, אבל בעידן שבו משפט המפתח ביחסי הגומלין בין חובבי מוסיקה הוא "יש לך המלצות לנאפסטר" כל מה שדרוש זה רק סקרנות בסיסית ותעלות אוזניים שאינן חסומות. אהבה למוסיקה, קוראים לזה.

הפחד הקמאי מפני מוסיקה אלקטרונית הולך ונעלם, למרות שיש עדיין כמה משלטים אחרונים של בערות. אולם גם אלו עתידים להתמוטט כשהם יימצאו בלבם את האומץ לשמוע את תקליטי הרוק המשובחים של יוצרים אלקטרוניים כמו דייוויד הולמס, פריימל סקרים ו-Death In Vegas (מ99', אז מה?).

הגיאות המוסיקלית של השנה החולפת לא נעצרה ברוק, כמובן. המוסיקה השחורה האמיקאית ניפקה תקליטים קלאסיים. בלי לדבר על אמינם, שעכשיו גם הפקיד בבנק הדואר מכיר, אי אפשר שלא לציין את Outkast, Jurassic 5, Guru, Deltron 3030, Common, וו-טאנג קלאן, פסקול "גוסט דוג", Black Eyed Peas, De La Soul, Infesticons, The Spooks, Dillated People, Reflection Eternal, D’Angelo ואחרים.

המוסיקה האלקטרונית מצאה מחדש את נעוריה עם הטו-סטפ גאראג' שזכה להצלחת מיינסטרים מרשימה באנגליה. הגבולות של האלקטרוניקה, שמעולם לא הייתה רק טראנס או האוס, ממשיכים להתרחק אל טריטוריות לא ממופות. Leila, DJ Food, Jazzanova, 2 Banks of 4, Isolee, ג'ימי טנור, Kid 606, Hefner, Tim Love Lee, Bent, Bonobo, גונזאלס, MJ Cole, Wookie, Bad Company, Ian Pooley, Photek, Laurent Garnier… האלקטרוניקה של השנה השתחררה ממגבלות סגנוניות, כשכל אחד מהאומנים האלה מחפש את האמת הפרטית שלו במרחב שבינו ובין האולפן הביתי שלו.

השמות שנזרקו כאן אולי לא מככבים ברשימות השידור היומיות של גופי תקשורת מרכזיים, אבל הם לא הוזכרו על מנת לנפנף בידע מוסיקלי איזוטרי. בכל אחד מהתקליטים הללו יש הרבה יותר מגרעין של יופי, וברור שחלקם יהפוך לקלאסיקה עוד כמה שנים. יש היום יותר מוסיקה טובה מאשר אי פעם, אבל רמת ההתעניינות בה נמוכה יותר מתמיד. הפתרון הפשוט הוא לומר שהמוסיקה חדלה להתקיים אחרי 1967/1973/1977/1991/1995 (מחק את המיותר לפי השקפת עולם מוזיקלית). הפתרון הקצת יותר מסובך, הוא פשוט ללכת לחפש אותה. וכדאי למהר, לפני שנאפסטר תעלם בתוך הענק הכלכלי ברטלסמן.

איל פרידמן, נדב רביד

* נכתב בתגובה לפרויקט סיכום שנת 2000 במוזיקה בעיתון העיר, שאנחנו לקחנו בו חלק ככותבים.
זה היה החלק שלי בפרויקט

סיכום שנת 2000 ל-DJ העיר

תאריך קובץ:  17 בדצמבר, 2000

מדיניות ההפרדה נמשכה גם בשנת 2000. כבר מזמן ברור שהמונח "אומת הדאנס", הוא ערימה של קשקוש. זו בטח לא אומה אחת תחת מקצב אחד, כפי שחזה פעם ג'ורג' קלינטון, אלא מספר שבטים נפרדים, כשכל שבט מתלכד סביב הצליל שלו, הגורואים שלו והתרופות שלו. הסיכויים של בן לשבט הטכנו לפגוש בצלילי היפ-הופ, או של בן לשבט הטראנס להתקל במקצבי דראם אנ בייס הם נמוכים כמו הסיכוי לשבת עם שמאלני על כוס קפה בביתו שבקרית ארבע.

אבל פעם בכמה שנים מגיע קטע ששובר את המחיצות, קטע שנדחק בתוך ארגזי תקליטים רבים במיוחד, לצד מגוון רחב במיוחד של שכנים שמתחככים בו, קטע שמזכיר לכל בני השבטים השונים, שכולם בסופו של דבר עושים אותו דבר – מתאספים סביב מערכת סאונד גדולה ורוקדים לצלילי מוזיקה. השנה הוא הגיע בדמות רמיקס שהפך קטע זניח לחלוטין של אזידו-דה-בייס, למפלצת רחבות רב-תחומית, קטע שבקע ממכוניות של ערסים בשדרות ירושלים, בדיוק כפי שנוגן על ידי ג'יילס פיטרסון ובייסמנט ג'קס בסטים האנינים שלהם על חופי תל אביב. הרמיקס של טימו מאס ל-Dooms Night הפך מייד לאחת מקלאסיקות הדאנס של כל הזמנים, לצד קטעים כמו Energy Flash של ג'ואי בלטרם או Acid Tracks של Phuture. טימו מאס גדל בשדות הדיפ-טראנס הגרמני, ויעידו על כך קטעים סטנדרטיים יותר שלו, כדוגמת Ubik, אבל רק ב-Dooms Night הוא הצליח לשבור מחיצות ולהגיע לאוזניים ורגליים אחרות.

רגעי אושר נוספים של קרוסאובר הגיעו מצידו של זינק, איש כנופיית הג'אנגל של די.ג'יי הייפ – הגאנג'ה קרו. קטע שלו, "138 Trek", לקח את ה-Roughness של הג'אנגל, והלביש אותה על קטע ברייקביט מצוין, Fאנקי ואנרגטי. שבט הברייקביט חייב את תודתו לאנשים האלה וגם ל-Plump DJs, שנזכרו שאפשר לעשות שמח, להשתמש בטכניקות הפקה חדשניות ולבעוט בעכוז – הכל בבת אחת.

איש שנה נוסף הוא אשלי בידל – כדי.ג'יי רמיקסר ומפיק הוא מעולם לא הפסיק לעבוד, אבל השנה הוא ייזכר במיוחד בזכות שלושה דברים: Music של מדונה, שגנבה ללא הכרה מקטע האוס קלאסי של X-Press II, הרכב של בידל, רוקי ודיזל. בתזמון מושלם השלישייה המיתולוגית התאחדה השנה שוב, ולצד מספר רמיקסים משמעותיים, שיחררו לקראת סוף השנה את AC/DC, אולי הקטע הלוהט של הרגע. ואם זה לא מספיק, בידל אחראי לרמיקס קטלני ל-Same של Smith and Mighty, הרכב דאב-טריפ-הופ-ג'אנגל, כשהוא לוקח רק את השירה של הקטע המקורי, והופך אותה לסמבה-האוס אופורית שיכולה להשאיר אדישים רק אנשים שמשותקים בפלג גופם התחתון.
(תודה לסיימון ריינולדס)

סיכום שנות ה-90

מתוך פרויקט סיכום העשור של ״העיר״. תאריך קובץ: 26 בדצמבר, 1999

זו משימה בלתי אפשרית, לסכם את העשור במוזיקה. קבלו את זה ממישהו שבמשך חודשיים ניסה ללא הצלחה מיוחדת לדחוף בכוח לתוך 36 מגירות קטנות של שעה כל אחת, את העשור הכי עשיר, הכי בלתי מוגדר, הכי מוחק גבולות והכי מרתק שהיה במוזיקה הפופולרית מאז… מאז… האייטיז, לפחות. אבל העורך ביקש, והפיתוי הכלכלי היה גדול מדי – בכל זאת, להתחיל את המילניום החדש עם 300 שקל (לפני מס) מצלצלים בחשבון בנק שהתאפס לו – קשה לחשוב על פיתוי גדול יותר.

ועם עושר כזה, מוזיקלית אני מתכוון – האלבומים הכי חשובים, הכי טובים, הכי יפים – כל אלה מושגים ריקים מתוכן אמיתי. בעשור שבו הוקלטה יותר מוזיקה מאשר בכל עשור אחר, בעשור שבו כל 15 איש הקימו לעצמם תת-תרבות משל עצמם, עם גיבורים מקומיים, כללים ברורים וקודים בלתי מפוענחים, לכל קבוצה כזו רשימת אלבום השנה/העשור/המילניום שונה לחלוטין מרעותה. אז כל מה שנשאר זו רק הזווית האישית. ואז יש מין נטייה כזו, לחשוב שמשהו שאהבנו במיוחד יש לו חשיבות גדולה יותר מאשר סך כל הריגושים שקיבלנו ממנו לאורך זמן מסוים. אולי מדובר ביצירה ששינתה חיים של אנשים אחרים. אולי היא נקודת מפנה אומנותית עבור לפחות עוד ארבע-עשרה אנשים אחרים.

אבל אין מנוס. העורך רוצה שמות. נתחיל עם האורב. "Adventures Beyond the Ultraworld" היה האלבום שהחזיר אותי למוזיקה האלקטרונית. אחרי ילדות של ניו-אורדר, ז'אן מישל ז'אר, בריאן אינו, יאזו, ואנגליס וטנג'רין דרים, המוזיקה האלקטרונית של סוף שנות השמונים נשמעה לי אז כמו מוזיקת מצעדים מאוסה, פלסטית ולא מעניינת. אבל הדיסק הכפול של האורב היה נקודת מפנה. הוא היה ללא ספק משהו אחר – עמוק יותר, מקיף יותר, חללי יותר. אבל הוא היה צאצא של תרבות הדאנס יותר מאשר קריצה מתמשכת לעשרות ז'אנרים אחרים (רוק מתקדם, אמביינט, מוזיקה קלאסית, דאב, פופ, ג'אז…). המסע של האורב המשיך בקיטור מלא גם אל התקליט הבא, "U.F.Orb" לפני שאיבד כיוון, אבל הוא פתח את האוזניים ואת הלב לכל מה שבא אחר כך פיוצ'ר סאונד אוף לונדון, גלובל קומיוניקיישן, אפקס טווין – והרשימה נמשכת….

שלוש שנים אחר כך, בעודי מחזיק את העפעפיים פתוחים מול הצ'יל-אאוט-זון של אם.טי.וי, עברתי חוויה מטלטלת – מקצבים מלוכלכים ואיטיים, אורגנים כמו שאף פעם לא שמעתי אותם וזמרת עם קול שהזכיר לי למה התחלתי לשמוע מוזיקה מלכתחילה. לשיר קראו "Numb". כמה חודשים מאוחר יותר, לא פורטיסהד ולא אני ידענו מה לעשות עם ההצלחה העולמית המסחררת – יש משהו מתוק אבל גם מריר בסוד שהופך להיות נחלת הכלל.

והיו עוד מליון רגעים מוזיקליים בלתי נשכחים. כמו לשמוע בקיס אף.אם בלונדון את ג'יילס פיטרסון משמיע קטע מתוך אלבום חדש של 4 הירו, ולהישאר עוד כמה דקות באוטו הקפוא שכבר חנה ליד הבית, מצומרר למרות הסוודרים. או כמו ההופעה של אורביטל בבריקסטון, כשהם מעלים את "Heaven Is A Place On Earth" של בלינדה קרלייל, מעל "You Give Love a Bad Name" של בון ג'ובי, מעל "Halcyon" שלהם עצמם. או כמו השיר האחרון באלבום של קירסטי הוקשו, זו שגם סומפלה באותו "הלסיון". או כמו “Feel the Pain" של דינוזאור ג'וניור. או כמו "Twice the First Time" של סול ויליאמס, או כמו…

 לעזאזל. סיכום העשור הוא משימה בלתי אפשרית. כזאת שגורמת לך להישמע טיפש, מגלומני ורגשני. אני חושב שבכל זאת אוותר על התענוג.

האלבומים הכי טובים לשנת 2000

פורסם במקור בעיתון ״העיר״. תאריך קובץ:  24 בדצמבר, 2000

Silent poets – to come…
שני יפנים שמאחוריהם כבר דיסקוגראפיה ארוכה, בתקליט שהוא אפוס טריפ-הופ עם גלרייה מרשימה ואפקטיבית של קולות אורחים – טרי הול, וירג'יניה אסטלי, רובה מ-אטיקה בלוז, קירסטי הוקשו, אורסולה ראקר. אמנם יצא ביפן כבר ב-99, אבל רק השנה הגיע לאירופה, ורק עכשיו לישראל. אין כאן בשורה של חדשנות, אלא רק מוסיקה יפהפיה. הסיילנט פואטס הם סוד יפני שמור היטב, שהצליח בינתיים רק להסתנן לאוספים של מו'ואקס וניג'ה טיון, לייבלים אנגלים בראש דומה. "To Come" הוא אלבום כל כך שלם שמגיע להם להפוך ללהקה הכי גדולה בעולם. או לפחות באיזשהו עולם אלטרנטיבי.

Doves – Lost Souls
אלבום הרוק המושלם האחרון היה זה של הסטון-רוזס. אלבום של קולקטיב, שבו אף אחד לא מתבלט יתר על המידה, עם שירים מושלמים שנשארים בלב ובראש. הדאבס, גם הם ממאנצ'סטר, היו ילדי מועדונים כשיצא האלבום ההוא. באחד עשר השנים שחלפו מאז הם הספיקו להקים הרכב דאנס שנקרא סאב-סאב וזכה ללהיט ענק אחד. באיזשהו שלב, הם החליטו לפתוח בסוג של קריירה שנייה. "Lost Souls" הוא אסופת שירים שנעים בין מלנכוליות אינטימית לאופוריה המנונית, כשאלה חיות בשלום לפעמים אפילו באותו השיר. עם היבבנות המזוייפת של קולדפליי ונטישת כדור הארץ של רדיוהד, הדאבס הם אלה שהצליחו לשחזר את ההישג ההוא של הסטון רוזס. רוק בריטי מושלם.

Primal Scream – Exterminator
בתחילת השנה, כשכולם עוד מתאוששים מהבאג שלא בא, יצא האלבום הגדול הראשון של השנה. אלבום שיגרום לראשי המדינות המתועשות לזוע באי נוחות בכורסאות העור שלהם, באותה מידה שהוא יכול לגרום לגוף לזוז בנוחות, בתנועות לא רצוניות כמעט. השאלה אם מדובר באלבום אלקטרוני או באלבום רוק בכלל לא רלוואנטית. פריימל סקרים ידעו להשתמש בציוד הנכון ובאנשים הנכונים (כמיקל בראדרס, קווין שילדס, דיוויד הולמס, ברנארד סאמנר) כדי להפיק אנרגיות אלימות ודורסניות, באווירה של "לא לוקחים שבויים", לכוון אותן באמצעות שירים שריריים והמנוניים אל מרכזי השומן של החברה המערבית. לוחמת גרילה אורבנית של בובי גילספי והחבורה.

Leila – Courtesy of Choice
ככל שסיפור חייה של לילה אקזוטי ופיקנטי, כך היא מנסה להצניע אותו, או בעצם להצניע כל דבר שקשור לעצמה. אז מה שחשוב לגבי לילה, למרות היותה בת למהגרים איראנים בלונדון, נגנית ליווי של ביורק בעברה וסחבקית של אפקס טווין עד לא מזמן, מה שבאמת חשוב, זה שהיא אחראית לשני תקליטים מדהימים, אחד מהם יצא במקרה השנה. ביחד עם חברים שתורמים את קולותיהם לצלילים הקלאסטרופוביים שמייצרת לילה באולפן חדר השינה שלה, מדובר בתקליטים חד פעמיים, במובן הזה ששום דבר אחר לא נשמע כמוה. בלי מכונת יחסי הציבור של אפקס טווין ובלי להיטים לרחבות הריקודים, ובלי בעצם דרייב אמיתי להתפרסם, יהיה ק/שה לליילה לשכנע את העולם שמדובר באחת מיוצרות המוסיקה האלקטרונית המקוריות והחשובות שפועלות כיום. והכוונה בכלל, לא רק בקרב הבנות.

DJ Food – Kaleidoscope
אלבום שהודבק וחובר יחדיו במשך כמה שנים, בהרבה אהבה ועם ידע אנציקלופדי של מוסיקה. מה שמתחיל כמו אלבום נינג'ה-טיון טיפוסי, הופך מהר מאוד ליצירה שהגבולות שלה מטושטשות לחלוטין – קולאז' של דגימות? פסקול לסרט דמיוני? יצירת מוסיקה קלאסית-מודרנית? תקליט היפ-הופ שהביטים שלו נשארו על רצפת ההארד דיסק? כניסה אחורית לראש של פטריק PC קרפנטר ו-Strictly Kev, צמד שחסה שנים רבות מדי בצילם של קולדקאט? אלבום לא קל לקטלוג, אבל מאוד פשוט להאזנה, כזה שמבהיר שהגבולות של המוסיקה זהים רק לגבולות של הדמיון האנושי.

Radiohead – Kid A
ללא ספק האלבום המדובר של השנה, שהמילה "קונצנזוס" רחוקה ממנו, לפחות כמו שהאלבום הזה רחוק מ"קריפ". זה פארדוקסאלי שבאמצעות "OK Computer", רדיוהד חיזקו אצל מעריציהם את התחושה שהמוסיקה הטובה נגמרה בשנות השבעים, אולי משום שהוא נתפס כאלבום רוק מתקדם שיצא בטעות בשנות התשעים. אבל "Kid A" מוכיח שהאוזנים של ת'ום יורק, ג'וני גרינווד והחבר'ה נשארו כרויות להתפתחויות המוזיקליות המעניינות של תקופתנו, ובעיקר לצליל של חברת התקליטים Warp. רדיוהד התנסו בחקר של סאונדים, ועשו את זה בהרבה מוסיקליות וטוב טעם. בסופו של דבר יצא להם עוד אלבום מושלם, לא עליז במיוחד, שייקח את המעריצים הסקרנים שלהם יד ביד אל המאה ה-21.

King Biscuit Time – No Style EP
הבטא-בנד, למרות הופעה בלתי נשכחת בסרט High Fidelity (נאמנות גבוהה?!), לא הוציאו שום דבר חדש השנה, ובכל זאת נוכחותם הייתה מורגשת – גל שלם של להקות רוק אימץ את הסאונד שלהם, פולק מודרני עשיר בהרמוניות פסיכדליות, כלי הקשה שנשמעים כמו נזירים טיבטיים בחלל, והרבה אלקטרוניקה אורגאנית. Simian, Brothers In Sound, קינגסברי מאנקס הם בין הלהקות החדשות שרשמו לעצמן הערות בצד, אבל בינתיים, סטיבן מייסון, הסולן הסקוטי של הבטא-באנד הוציא אי.פי עם אחד השירים הכי יפים של השנה, תחת השם קינג-ביסקיט-טיים. לקנות, להזמין או סתם לנאפסטר.

Jazzanova Remixes 97-2000
קולקטיב של שישה ברלינאים שאחראי ליותר מ-20 רמיקסים בפחות מארבע שנים. מרשים. ולא פחות מרשימה, הרמה הגבוהה של כל הרמיקסים הללו, שמראים חזון מוזיקלי בוגר ומגובש. שילוב של ג'אז פיוז'ן עם מוסיקה לטינית, כשהכל מבוסס על צליל מועדונים מהודק. אוסף הרמיקסים הזה, שנמצא בדיוק באותה נקודה דמיונית שבין ההאוס לג'אז, לא אמור לספק פרשנויות שונות לקטעים מוזיקליים זניחים בחלקם, אלא לשמש כאבן דרך להתהוותו של אחת מהתופעות המוסיקליות המרתקות של השנתיים-שלוש האחרונות. למרות הסכנה התמידית שכל העניין יתמסמס עד מהרה למוסיקה אלקטרונית ליאפים עם ג'יפים (ראה מקרה קרודר ודורפמייסטר), מדובר עדיין באלבום מבריק שרק מרטיב עוד יותר את התיאבון לאלבום הבכורה הרשמי שייצא בשנה הבאה.