עכשיו, לזה אני קורא צ׳יל אאוט

תאריך קובץ: 25 באוגוסט, 2003

אמנים שונים, ״Back to Mine: Underworld״ (NMC)
אמנים שונים, ״Late Night Tales: Sly & Robbie״ (NMC)

בכל כמה שבועות יוצא שוב צמד דיסקים של שתי סדרות האוספים המתחרות, "Back to Mine" הוותיקה יותר ו"Another Late Night" השמרנית פחות. ניסינו לפרגן, ניסינו לקטול, ניסינו להתבונן בתופעה השיווקית הזו מכל זווית אפשרית, ניסינו אפילו להתעלם לגמרי, אבל שום דבר לא עוזר – האוספים ממשיכים לצאת, ונדמה שהם ימשיכו לצאת לעד, כאילו שהם המקבילה היאפית ועדכנית לסדרת אוספי הלהיטים הבלתי נגמרת "Now That’s What I Call Music" (שדרך אגב כבר הגיעה לפרק מס. 55, אבל מי סופר). ועם כל כמה שהקונספט השיווקי של הסדרות כבר מעורר לא מעט שאט נפש ורפלקסים אנטי-גלובליסטיים, אי אפשר להתווכח עם העובדה שהממוצע המוסיקלי של הסדרות האלה הוא בסך הכול חיובי.

אז מה שנשאר זה רק לעדכן. הנה יצא הפרק של אנדרוורלד בסדרת בק טו מיין. הוא מתחיל עם גרוב מצוין ונאום פוליטי חריף של גיל סקוט-הרון. הוא ממשיך עם הרבה טעם טוב ועריכה מושקעת, ועובר דרך להיטי פופ מוכרים, קצת טכנו-רייב קדום, קצת היפ-הופ, רגאיי, טיפה'לה דראם-אנ'-בייס, מוסיקת עולם, סול ו…נשימה ארוכה, מסתיים בדאב. וכל זה נדחס לתוך שעה אחת.
למרות הקצוות הסגנוניים המרוחקים מאוד, השירים זורמים במיומנות ובמוסיקליות מאחד לשני – קארל הייד וריק סמית לא סתם זרקו את השירים למחשב. הם השקיעו מחשבה בחיבורים המוסיקליים. בעצם, הם השקיעו מחשבה רבה בכל הדיסק הזה. אולי אפילו קצת יותר מדי מחשבה – במקום להתפנן עם המוסיקה שהם אוהבים באמת, נדמה שאנדרוורלד מנסים בכוח להרשים אותנו עם הטעם המוסיקלי רחב האופקים שלהם. אולי זה היה חשוב להם כי המוסיקה שהם עושים באולפן דווקא לא נשמעת הטרוגנית כל כך, וזו הייתה הזדמנות חד פעמית להראות לעולם שיש להם טעם מוסיקלי מאוד, נו, המילה הזאת שוב, אקלקטי.

ומצלילי הדאב של גרגורי אייזקס שמסיימים את השעה של אנדרוורלד, אפשר לעבור בטבעיות אל הסט של סליי ורובי. אולי השמות שלהם נשמעים פחות מוכרים, אבל אין מצב שלא שמעתם לפחות שיר או שניים שהצמד הזה ניגן בו על באס ותופים. אנציקלופדיית המוסיקה Allmusic, שלא נוהגת להפריז, זורקת כלאחר יד את ההערכה שהשניים ניגנו בכ-200,000 שירים.
אז סליי ורובי, שצמחו בקו הייצור המטורף של האולפנים בקינגסטון, ג'מייקה, דווקא לא כל כך מתחשבים בציפיות המוקדמות. הנוכחות של צלילי הרגאיי-דאב דווקא דלילה, ובמקומה יש כאן המון סול (אל גרין, אריתה פרנקלין, צ'י לייטס, קרטיס מייפילד, Rare Earth), דיסקו ופופ מתקתקים (MFSB, אוולין קינג) וגם קצת היפ-הופ מצוין (קאניבוס, מוב-דיפ) שמוסיף קצת חספוס שנחוץ בשביל האיזון. איכשהו, בלי לנסות להרשים אף אחד בכוח, ובלי לחשוש ממשטרת האופנה שמציצה מאחורי הכתף, סליי ורובי ערכו שעה ורבע של מוסיקה שעושה המון חם בלב, ומצליחה להרים את הלב כמה אינצ'ים בתוך בית החזה.