האקדמיה לדאב של הדינמו דבש צברה תאוצה רצינית במהלך הסימסטר האחרון, והצליחה לעשות למועדון את מה שאף מוסיקאי בריינדאנס ואף די.ג'יי מנינג'ה טיון לא הצליחו לעשות – למלא את החלל המורחב במאסות צפופות של אנשים, כשגדודי אנשים נוספים צובאים על הפתח מבלי אפשרות להכנס. לקראת ביקורו של המרצה הבכיר, הפרופסור המשוגע, היה ברור שהתופעה הולכת לחזור על עצמה, וביתר שאת. מישהו שפגשתי בפנים אמר שנראה שהדאב הוא פשוט הטרנד העכשווי בתל אביב, ואמנם כשרואים את ילדי הראסטות של תל אביב רוקדים לצד בחורות עם גופיות נוצצות, אין מנוס ממחשבה על נפתולי דרכיה של האופנה. כנראה שהחיבור בין גיל בונשטיין, שם נרדף לג'מאיקה בישראל, לבין האלטרנטיבה השפויה לדאנס התל אביבי, התגלה כמוצלח במיוחד.
ואמנם, בשתים עשרה וחצי, שעה שבה בדרך כלל רק פותח המועדון את שעריו, כבר היה צפוף מאוד בחוץ, וגם בפנים. אנשים כבר התחילו להטיל את הגוף שלהם בעצלנות מצד לצד לצלילי הבאס העמוקים במיוחד, שבקעו ממערכת סאונד מחוזקת. בכלל, בדינמו יש הרגשה מבורכת שבזמן האחרון משקיעים שם יותר בקהל.
מתישהו אחרי אחת עלו לבמה הפרופסור המג'נון והאם.סי שלו, דניס נולן. במקום הפטיפונים והדיסקים שמונחים שם בדרך כלל, גהר הפרופסור על קונסולה רחבה (מיקסר, במיטבחית), אליה היו מחוברים דיסקים, מיני-דיסקים, מכשיר ADAT (סוג של טייפ ערוצים דיגיטלי) ומכשירי אפקטים. ואז הפרופסור, שאת השריטה שלו בראש הסתיר כובע צמר פטרייתי, התחיל לעבוד. דאב רדף דאב, קטע רדף קטע, והאצבעות שלו טיילו על הקונסולה, משתיקות ערוצים, מכניסות צלילים מסויימים לתוך תעלות אקו, מעוותות את הקול של האם.סי הקצת-מעיק-שלו, והכל בלי לפגוע באחידות המסממת של הבאס והתופים.
החומרים של הפרופסור אלקטרוניים במהותם, למרות שאי אפשר לטעות בשורשים העמוקים של הרגאיי. בהם הם נטועים. משם הפרופסור מגיע, ולשם הוא גם הולך. (…)
אמנים שונים, ״dubclub 2000 + 1 ♥״ (ג'י-סטון, קלמנטין) Dzihan & Kamien, ״Freaks & Icons״ (קאוץ', קלמנטין) Sugar B, ״I & I Produkt״ (ג'י-סטון, קלמנטין) אמנים שונים, "Gilles Peterson Worldwide" (טוקינ' לאוד הליקון) אמנים שונים, "Talkin Inside the Beat" (טוקינ' לאוד, הליקון) מידפילד ג'נרל, "Generalisation" (סקינט, אן.אם.סי) בנטלי רית'ם אייס, "For Your Ears Only" (פרלופון, אן.אם.סי)
ביקורם המשותף של קרודר ודורפמייסטר בארץ לפני חודש וחצי בערך, גרר סוג של גל שמועות – עד כמה שאפשר לקרוא לרכילות שעוברת בין עשרים וחמישה אנשים שבלאו הכי מכירים אחד את השני "גל שמועות". אז אמרו שהם לא מדברים אחד עם השני, שהם מכבים אחד לשני ספליפים/ג'וינטים ברטוב של העין, שהם מוכנים לעשות הכל, אבל הכל, כדי לא להיות באותו אולפן הקלטות ביחד. נכון או לא נכון, אין ספק שהשניים יושבים על ערמות של שילינגים אוסטרים שהצטברו ממכירות מאסיביות של אוסף הרמיקסים שלהם, "K+D Sessions", ולפחות חלק מהכסף הזה מושקע בחזרה בלייבל הפרטי שלהם, G Stone. השאלה שעומדת על הפרק היא האם התקליטים שיוצאים מבית ג'י סטון יתפסו את המקום על דלפק בית הקפה הקרוב לשכונתכם, או שמא מדובר במשהו קצת יותר עמוק ומאתגר.
ובשני הדיסקים המדוברים ניכרת טביעת אצבעותיו של דורפמייסטר, מה שאומר סאונד עמוק יותר, איטי יותר, שמתאים בדיוק לקצב המצמוץ של אדומי עיניים. דאב, אם לומר הכל בהברה אחת. האוסף dubclub הוא תצוגת ראווה של ערב במועדון שנושא את אותו שם. 16 קטעים שנעים על קואורדינטות דאב שונות – מרגאמאפין כבד ועד טריפ הופ נימוח, עם דיפ האוס וג'אנגל. כמה קטעים משובחים במיוחד, כמה קטעים סתמיים במיוחד, בכל מקרה תמיד אשמח לשבת בבית קפה שבוחר בדיסק הזה על פני St Germaine.
ביום שבו יושלם תהליך הלגאליזציה לסמים קלים בישראל (שבועיים אחרי פתיחת הקו הראשון של הרכבת התחתית בתל אביב) יהיה אפשר גם לשמוע את Sugar B בקופי שופ בתל אביב בעיר. מרטין פוסטר, כך מופיע שוגר בי בדרכון האוסטרי שלו, הוא מי שמנהל את הדאב-קלאב, מגיש תוכנית דאב ברדיו ההאוסטרי, ואם.סי לעת מצוא (ואם כבר דיברנו על הדרכון שלו – בקרוב שוגר בי ישתמש בו כדי להגיע לישראל להופעה בדינמו דבש). אלבום הבכורה שלו צולל עמוק עמוק אשל אוקיינוסים של באס שמרעידים את הממברנות. אין כאן בהכרח משהו חדש, אבל מי שאוהב את הבטן שלו כשהיא סופגת הרבה תדרים נמוכים במהירות איטית ובטיסה נמוכה, ימצא כאן הרבה מממבוקשו.
הדיסק האוסטרי השלישי הוא כבר ממש תחליף קרודר ודורפמייסטר מדולל עם תבלינים מזרח תיכוניים. דזיאן וקמיאן הם שוייצרי ובוסני שנפגשו בווינה (דזיאן גם שיתף פעולה עם גוראן ברגוביץ' בפסקול של "חלום אריזונה"). המוזיקה שלהם נעדרת קצוות משוננים או קוצים מוסתרים. רך עגול ומלטף. לפעמים זה נעים, ולפעמים זה מדגדג בצורה קצת מעיקה. איכשהו הם מצליחים למזוג לתוך זה נגיעות של מוזיקה ערבית – דרבוקות, עוד וכינורות שגם זוזו מוסא היה מרגיש בסדר לידם. המיזוג, הפלא ופלא, לא נשמע מאולץ אלא טבעי למדי. מהחומרים שמרכיבים את (מוסיקת בית) קפה דל מאר.
שלושה צעדים שמאלה מקפה דל מאר אפשר למצוא את ג'יילס פיטרסון. איש עם טעם נפלא במוזיקה, עם תקליטייה עמוקה שהולכת אחורה וקדימה, למעלה ולמטה, (כן, וגם לצדדים), ועם יצר מיסיונרי למוזיקה שהוביל אותו לניהול חברת התקליטים טוקינג-לאוד, תוכנית רדיו שבועית שרצה כבר כמה שנים בקיס אף.אם הלונדונית ועכשיו בבי.בי.סי, ובעשרות תחנות רדיו בעולם (ובישראל רק דרך האינטרנט), ואם כל אלה לא מספיקים לא כדי להפיץ את המסר – פיטרסון גם משמש כדי.ג'יי מבוקש.
ועכשיו טוקינג-לאוד חוגגת עשר שנים להקמתה. מה שהתחיל כחברה שעמדה בחזית האסיד-ג'אז בתחילת הניינטיז הפך ללייבל היחיד שהצליח לצאת משם בשלום עם קטלוג עשיר של מוזיקה משובחת שממשיכה ללכת קדימה. "Worldwide" הוא דיסק כפול, כשמה של תוכנית הרדיו המדהימה של פיטרסון, ונותן שעתיים ורבע של מוזיקה מצוינת שתופרת את הג'אז מלמעלה ומלמטה, דרך היפ הופ, דיפ-האוס, דראם אנ בייס, קטעים ישנים של רוי איירס וג'ון מרטין, קטעים נוכחיים של קליס Kelis והרברט, וקליברים עתידיים כמו זירו 7 (בקליפת אגוז – האייר הבאים), ג'יל סקוט וסקי אוקנפול. הרבה זמן לא שמעתי דיסק כפול שאין בו (כמעט) רצועה אחת מיותרת. אולי מאז האוסף הקודם שערך פיטרסון לפני יותר מחצי שנה בסדרת IN:Credible.
אחד המקומות שבהם פיטרסון אוהב להתנסות ולהעיז הואו באגף הרמיקסים שיוצאים בלייבל שלו – גם לאמנים בינוניים בטוקינ' לאוד יש כמה פנינים שמסתתרות על הצד השני של ה12 אינץ'. חלק מאלה מופיעות באוסף "Talkin inside the beat", דיסק נוסף שיוצא במסגרת חגיגת העשור של טוקינג לאוד. ג'אזנובה, פיטר קרודר, ליטל לואי וגה, סינמטיק אורקטסרה והפנר מגויסים לטובת הרעיון וכולם עושים עבודה מצוייינת. הדיסק עובד פחות כיחידה קוהרנטית ויותר כדוגמית של הלייבל, שממשיך להיות אחד המסקרנים שפועלים היום באזורים היותר מעניינים של המוזיקה העכשווית.
גם דמיין האריס הוא מנהל לייבל. כמה לייבלים למעשה, אבל בראשם סקינט, הבית על חוף ברייטון ממנו יצא פטבוי סלים לכיבוש העולם והפסקולים לפרסומות שלו (עמדה ממנה נושל על ידי מובי באכזריות). להאריס יש גם יומרות מוזיקליות – הוא תמיד שיחרר קטעים משלו בלייבלים שברשותו, אבל רק עכשיו הוא אוסף את הכל לאלבום תחת השם מידפילד ג'נרל. האריס הוא לא בדיוק בנאדם של מחוות קטנות ומרומזות. הצלילים שלו הם כאלה שהקומודור 64 היה משמיע אם היו מחברים אותו לזוג ביצים של ממוטה מיוחמת. ברגעים אחרים הוא לוקח רגע נוסטלגי ושוזר ממנו בתנועות רחבות ופשוטות סוחט רגשות קיצי שכזה ("Reach Out", "Stigs Inn Love"). האלבום מצליח לשמור על עניין בזכות הגיוון שלו – מי שמסמפל גם את אלביס קוסטלו וגם את לינדה לואיס ובאמצע זורק אזכורים לימי האסיד האוס הישנים של סוף שנות השמונים לא יכול להיות כזה גרוע.
והלוואי והיה אפשר להיות נדיבים כל כך כלפי בנטלי רית'ם אייס. לשעבר אחת ההחתמות הראשונות בסקינט, בנטלי ריתם אייס רכבו על גל הביג-ביט שהשאיר הזנב של הכמיקל בראדרס, אבל לא כל כך הצליחו להתרחק משם בשנים שעברו. יש משהו אובססיבי ברצון שלהם לדחוף כמה שיותר סמפולים של סרטים מצויירים, כוסות נשברות, מכוניות מתנגשות, נעימות לונה פארק, דבורים מזמזמות ושאר פיסות ויניל שניצלו ברגע האחרון לפני השמדתן הסופית. לפעמים יש משהו בקיצוניות המתקתקה הזו, שהופך את התקליט הזה לחוויית הארדקור בלתי צפויה. אבל אם המצב רוח לא מתאים, זו פשוט תעוקה ארוכה של להקה שאיבדה כיוון.
וויליאם אורביט, ״Pieces in a Modern Style״ (WEA הד-ארצי)
פעם לאורביט היה כבוד. לייבל שנקרא גרילה, סידרת אלבומים שנקראה "סטריינג' קארגו" ולהיטים עם באס-או-מאטיק. איפשהו בדרך הוא איבד את זה לחלוטין. הוא אמנם חתום באותיות מולטי-פלטינה על ההצלחות האחרונות של מדונה, בהחלט לא עניין של מה בכך, אבל בתור מוסיקאי עצמאי הוא מעולם לא שקע נמוך כל כך – אלבום גרסאות ליצירות קלאסיות בסגנון עדות האלקטרוניקה. כשוולטר קארלוס וטומיטה עשו בדיוק אותו דבר לפני שלושים שנה פלוס/מינוס, היה להם לפחות מה להוכיח. עצוב, אבל אורביט היום זה אפילו לא מרענן נשימה. בקושי מסטיק שנגמר לו מזמן הטעם. (*)
—
Air, ״The Virgin Suicides״ (וירג'ין-הליקון)
פרוייקט צדדי של צמד הצרפתים החולמניים שהצליחו להפוך את תערובת הקיטש העתידנית שלהם לקונצנזוס חובק יבשות. פסקול שסובב סביב שיר הנושא עם גורדון טראקס, Playground Love, ומציג את אייר כשהם אינסטרומנטליים, קצת קודרים יותר מהרגיל, ומשחזרים בנאמנות רבה שטיקים סבנטיזיים ארוכי שיער ומזוגגי עיניים (איך לא אמרתי פינק פלויד, הא?). שטיחים אנלוגיים חלולים, גיטרות, תופים וסקסופונים מוכיחים שוב שאייר יודעים בדיוק מה הם עושים ולאן הם הולכים, אבל משהו מהניצוץ הראשוני חסר כאן. בשביל סתם "נעים" אפשר כבר לקבל מסאז' במקום. (***)
—
Two Lone Swordsmen, ״A Virus With Shoes״ (Warp, יבוא: MCI)
הפרוייקט הנוכחי של אנדרו ות'רול וקית' טניסווד, עם מיני אלבום שנשמע הרבה יותר ידידותי למשתמש מהעבודות הקודמות של הצמד. זה עדיין לא מתקרב אל פסגות העבר – סקרימדליקה עם פריימל סקרים, מורנינג דאב וייט עם ואן דאב וכמובן, הסייברז אוף פרדייס. אבל היה עצוב לראות את ות'רול נקבר תחת ערימה של פכפוכים אלקטרוניים עמומים, עם איזה רמיקס מבריק פעם בשנה. אחרי תקופה מעוננת ארוכה, אולי זה סימן מעודד, שהלורד סייבר, האיש עם מסכת השפן, האיש ששמו מתחרז עם פיק אנד רול, חוזר לעצמו וחוזר אלינו. (***)
—
ג'ורימן, ״The Hill״ (SSR יבוא: MCI)
איאן סימונדס, לשעבר איש הסאנדלס – הרכב אסיד-ג'אז-דאב שקיבל טובות מלפטפילד הוא ג'ורימן. כאן הוא כבר לא צריך טובות מאף אחד, ועושה הכל, כמעט, לבד. The Hill הוא אלבום עם רגל וחצי בחנות נעלי הג'אז כשחצי הרגל הנותרת עוד מקפצת בסנדל מהוה של אסיד. מצד אחד, ג'ורימן לא נופל למלכודת המתקתקות המשעממת שסירסה את פילה ברזיליה לפני יותר מדי שנים, אבל גם כמעט לא מצליח להתעלות לשיאים אמיתיים של רגש. נקודות זכות מורווחות בזכות הנוכחות של הזמרת אליסון גולדפראפ (טריקי, אורביטל) והנגיעות של לוק "ספייסר" גורדון (***).
—
סמית אנד מייטי, "Big World Small World" (!K7 – יבוא: ליברה)
"הבאס הוא אימהי" – כך נקרא האלבום הראשון של סמית ומייטי שיצא ב- 95', שמונה שנים אחרי סינגל הבכורה שלהם. בהריון ארוך במיוחד יוצא סוף סוף גם האלבום השני של סמית ומייטי, האנשים שהכי השפיעו על הצליל של בריסטול, מטריקי ומאסיב אטאק ועד רוני סייז ודי.ג'יי קראסט. גם מחוץ לרחם הבאסים ממשיכים להיות עמוקים, חמים ועגולים. תערובת של סול, רגאיי, דראם אנ' בייס והיפ הופ, שחושפת את הקשרים המובנים בין הסגנונות האלה תוך כדי הוספת משהו ייחודי משלהם. וחוץ מזה, אוסף של שירים מצויינים. (****)
—
Super Pulse, ״Rhythm Motion Picture״ (5000 Records – יבוא)
טדי אורנשטיין, ישראלי שחי בגרמניה, וסאשה פנקין, גרמני שחי בגרמניה עשו ביחד אלבום שראוי לתשומת לב ולא בגלל הנקודה הישראלית הפרובינציאלית, אלא פשוט משום שיש בו יותר מידי רגעים מוזיקליים מוצלחים. הוא אמנם הוקלט בהרכבים משתנים בנקודות זמן שונות ובאולפנים שונים ברחבי הגלובוס (תל אביב, האמבורג וסאן פרנסיסקו) מה שפוגע לעיתים בתחושת האחידות של האלבום, אבל הוא אוסף מומנטום לקראת סופו – הקטעים פשוט הולכים ומשתפרים ככל שהזמן עובר. ובכל זאת, תמוהים במקצת הקאוורים ל"פאריס מאץ'" של הסטייל קאונסיל וסופר-פליי של קרטיס מייפילד. (***1/2)
—
Luke Vibert + B.J Cole, ״Stop the Panic״ (Cooking Vinyl, יבוא – האוזן השלישית) לוק וייברט, שמוכר יותר בתור פלאג ו-וואגון קרייסט, האיש שהצליח להכניס מנות הגונות של גבינות מסריחות ומותכות לתוך כל ז'אנר מוזיקלי אפשרי, האיש שהצליח להישיר את מבטו המזוקן בפרצוף המגולח למשעי של האיזי ליסנינג, האיש הזה די דורך במקום, בעצם. אלבום חדש שלו ביחד עם הגיטריסט הוותיק בי.ג'יי קול מכיל הרבה עבודה משותפת שבסופה, עושה רושם, השותף המבוגר יותר התאים את עצמו יותר לגחמות העצבניות של ילד הפלא הצעיר. אין הברקות אמיתיות אלא רק כמה משחקים חביבים. מאכזב (**1/2)
הסיפור של בריסטול כבר סופר יותר מפעם אחת בחמש השנים האחרונות. אבל בכל סיפור יש תמיד גיבורים שנשארו מחוץ לגירסה הרשמית. רוחות רפאים שנמצאות שם בזמן שכל הזרקורים מופנים אל הבמה, מרגישות חלק בלתי נפרד מהעלילה ומההתרחשות האמיתית של הדברים, אבל נשארות עדיין שקופות להמוני האנשים שמסתכלים רק על הדמויות המרכזיות. במקרים נדירים רוחות הרפאים הללו מצליחות להזיז איזה וילון בתפאורה, לשפוך איזו כוס תה, לגרום לשינוי מיקרוסקופי במזג האוויר, עמעום זמני של האורות – לא משהו שהצופה הממוצע לא יכול להסביר לעצמו בלי הכלים הרגילים לפענוח תופעות אקראיות שכאלה. אבל במקרים ממש נדירים מצליחות רוחות הרפאים להתממש בצורה מוחשית יותר, לעטות על עצמן איזה סדין צבעוני ולתבוע את חלקן הצודק בהתפתחות ההיסטורית. סמית אנד מייטי עשו את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב – הם הרעידו את העולם בסדרה של תדרים נמוכים במיוחד – באסים חמים ועגולים, כאלה שהולכים ישר לבטן וגורמים גם לפופיק המתוח ביותר לרעוד עמוקות.
סמית ומייטי היו שם, עם הסאונד סיסטם שלהם בבריסטול, כחבורה מתחרה לזו של הוויילד באנץ' (Wild Bunch) – החבורה שכללה את נלי הופר ומי שלימים יהיו ידועים בתור מאסיב אטאק. כבר ב-87' הם הוציאו סינגל ראשון: גירסה ל"Walk On By" של ברט בכרך, שהפכה ללהיט באנגליה. הם הפכו לצוות הפקה מבוקש באותן שנים של ראשית מהפכת הדאנס, כשבין עבודותיהם היו הסינגל הראשון של מאסיב אטאק. חוזה עם חברת תקליטים גדולה לא בושש להגיע, אך מרגע החתימה על החוזה לא הפסיקו החיכוכים עם החברה, שציפתה לשרשרת להיטים ופחות לאלבום של מוזיקה קדורנית משהו עם מקצבי היפ-הופ. כשסמית ומייטי השתחררו מהחוזה, בשנת 95', למאסיב אטאק היו כבר שני אלבומים, לטריקי אחד ולפורטיסהד אחד. רק אז הוציאו גם הם אלבום בכורה – “Bass is Maternal”, שהיה בעצם גירסת דאב אינסטרומנטלית לאלבום שנגנז בחברת "לונדון". באותה תקופה הקימו סמית ומייטי גם את הלייבל More Rockers, שהיה חיוני לעיצוב סאונד הדראם אנ' בייס של בריסטול, עם יוצרים כמו רוני סייז, די.ג'יי קראסט, פלין ופלורה ועוד, שכולם מיהרו לרוץ גם במעלה הגבעה הזו.
שנים נוספות מאוחר יותר, והנה יוצא האלבום השני של סמית ומייטי. נכון, הוא היה נשמע טרי יותר לפני כמה שנים, אולי גם לפני עשור, אבל הוא עדיין נשמע רלוונטי היום. יש בו נגיעות של סול, היפ-הופ, האוס במובן המקורי של המילה, דראם אנ' בייס, דאב ורגאיי. אולי כל סגנון מוזיקה שחורה שצמח בעשרים וחמש השנים האחרונות, וכל הסגנונות נשמעים מאוד נכון אחד ליד השני, כאילו כך היה צריך להיות תמיד.
סמית ומייטי לא לוקחים לאלבום אורחים עם שמות מפוצצים וזמרות עם קולות מלאכיים. זה רק הם ומספר זמרות אנונימיות, מאלה שצומחות בהמוניהן בגטו עם קול יציב, ריאות של ברזל ונשמה של לביאה פצועה. השירים שלהם לא מסתבכים יותר מדי סביב עצמם, לא מנסים להרשים בהפקה מתוחכמת, אלא פשוט עושים את העבודה – מרעידים את האיברים הפנימיים עם הבאסים הנמוכים, ועם שירים שפורטים בדיוק על המיתרים הנכונים.
דברים שכתבתי על מוזיקה 